אובדן ההריון שלי

761dcec8-6dfd-43ea-bb3f-c62934628648איבדתי את התאומות שלי, כל אחת בזמן אחר. אני מבינה שזה נשמע הזוי אבל זה מה שקרה. ההיריון הראשון שלנו שציפינו לו כל כך ותכננו אותו לפרטי פרטים. זה התחיל בשמחה גדולה, בבטא גבוהה מאוד ובבדיקת דופק שבה ראו שני לבבות פועמים.

כבר באותה בדיקה הבנו שמדובר בהריון שונה, תאומות זהות עם שלייה משותפת, ושיש בו הרבה סיכונים. אבל הטבע שלנו הוא להיות אופטימיים ולהאמין שיהיה בסדר. מתחילים מעקב הריון בסיכון, הבנות מתפתחות נהדר ונראה שאנחנו נתגבר על כל המכשולים.

ואז בשבוע 19, בבדיקת אולטראסאונד שגרתית מאבחנים אצלנו TTTS בדרגה 3. מה זה בכלל אומר, איך ממשיכים מכאן? הבנות שלנו חולקות ביניהן לא רק את הרחם ואת ה DNA, הם גם מעבירות דם מאחת לשנייה. המצב כבר ממש חמור והתאומה הקטנה שלנו כבר סובלת מהרבה בעיות וממש נמצאת בסכנה.

יום למחרת הבדיקה הגעתי לחדר מיון עם צירים. התאשפזתי ועברתי במהירות ניתוח לצריבת כלי דם משותפים, בניסיון להפריד ביניהן. זריקת אפידורל, חדר ניתוח קר ואני שוכבת על המיטה ורואה באולטראסאונד את המחט הגדולה מטיילת ביניהן ואיך הן נוגעות אחת בשנייה, מחובקות.

למחרת בבוקר הקטנה שלי נפטרה ברחם. אבא שלי דוחף  אותי על כסא הגלגלים לבדיקת אולטראסאונד כשעל הברכיים שלי מונח דף ועליו כתוב "חשד ל IUFD". עד שאנחנו מגיעים אני כבר יודעת מה זה אומר וכשמבשרים לי שאין דופק אני לא מצליחה לעכל. היא מתה בתוכי. היא שוכבת בתוך הרחם שלי ללא רוח חיים וממתינה ללידה של אחותה, רק אז תצא משם. חשבתי שהשמיים נופלים עלי. אין לי דרך אמיתית לתאר את הצער והכאב ואת ההתמודדות עם המחשבה שהיא איננה, אבל היא אצלי בתוך הגוף. כאב לי כל כך שאפילו לא העלתי על דעתי שיכול להיות קשה עוד יותר.

נשארתי בשמירת הריון קפדנית בבית החולים. המצב לא ברור בגלל ירידת מי שפיר שמתפתחת בעקבות הניתוח. עשינו חור ברחם כדי לנסות להציל ועכשיו החור הזה שלא נסגר מאיים לעשות בדיוק את ההיפך. אני מקפידה על שמירה בשכיבה, שלוש בדיקות דם ביום, טיולים בכסא גלגלים, בדיקת אולטראסאונד בכל בוקר. ככל שחולפים השבועות נראה שהחיים חוזרים למסלולם. אני נלחמת ביום כמו לביאה על התאומה הגדולה שלי ומתרסקת ובוכה בלילות על התאומה הקטנה שלי. בינתיים התאומה גדולה שלי, השורדת, מנצלת את המקום שהתפנה לה, גדלה והתפתחה יפה. זזה ל הזמן ומגיבה לכל צליל וטעם.

הבדיקות נהדרות והיא גדלה וזזה הרבה. אבל המים המשיכו לרדת. בוקר אחד, יום אחד בלבד לפני שבוע 24, מדברים איתי על הפסקת הריון. הם צופים שאלד תוך כמה ימים עד שבועות. הריאות לא יספיקו להבשיל, היא לא תשרוד ואם היא כן מצפים לה חיים קשים של כאב, חולי, ונכות. מציגים לי סטטיסטיקות על אוטיזם ושיתוק מוחין. עיוורון וחירשות.

לא האמנתי שאחרי כל מה שקרה, אני זו שאצטרך לקבל את ההחלטה להמית את הגדולה שלי, השורדת. לאחר התייעצות עם מומחים, ביקור קשה בפגייה ומחשבות רבות הוחלט על הפסקת הריון.

השורדת שלי בעטת וזזה עד הרגע האחרון. עד שהמחט נוגעת בלב הקטן שלה ומפסיקה אותו לנצח. עכשיו הן שתיים. תאומות זהות, מתות, אצלי ברחם. הלידה מתחילה עם ציטוטק שעתיים אחר כך.

12 שעות של צירים, אפידורל, דמעות וכאב. הן יוצאות לעולם, ושקט. החזקנו את הגדולה שלנו, נישקנו וחיבקנו וביקשנו סליחה. ניסיתי להסביר לה ולעצמי שלא יכולתי לגרום לה סבל, שעשיתי הכל בשבילה. היא הייתה יפה ונקייה, שלווה ורצינית. הבת הגדולה שלי. מהקטנה נאלצתי להיפרד מבלי לראות. עבר זמן רב מידי והמיילדת מסרבת בתוקף.

היינו איתה עד שלקחו אותה מאיתנו.

ולמחרת חזרתי הביתה, בטן ריקה, גוף מדמם וחור ענק בלב.

מודעות פרסומת