יום הולדת – לידה שקטה ואובדן הריון

אני זוכרת את יום שבו גיליתי שאני בהריון. הייתי כל כך מאושרת ונרגשת ובאולטרסאונד כשגיליתי שאתם שתיים, תאומות זהות, שיהיו לי שתי בנות קטנות ויפות. אני זוכרת שנשאתי אתכן חמישה חודשים ארוכים יחד, עד שהכל השתבש. כל כך רציתי אתכן. עשיתי הכל כדי להציל אתכן אבל זה לא היה בשליטתי.

אני זוכרת את הלילה הנורא שבו הבנתי שהמצב מידרדר. איך ראיתי אתכן באולטראסאונד מחובקות ולא הסכמתי לשמוע אף מילה על הפסקת הריון. אני זוכרת רגעי האושר שהיו, את התזוזות הראשונות בבטן, את האהבה הגדולה לתינוקות שעדיין לא נולדו. ואת האכזבה והכאב מכים בי.

את הדרך לחדר הניתוח, את המיטה הקרה והאור המסנוור. את המראה של שתיכן על המסך כשהמחט הנוראית מטיילת ביניכן. את הבוקר שגיליתי בו שאחת מכן איננה. קטנה שלי, מתה אצלי ברחם, עוד לפני שנתתי לך שם. את התחושה שהשמיים נופלים עלי. את השכנוע העצמי, שחייבים להילחם. שנילחם יחד.

אני זוכרת חודשים של מלחמה. כאב פיזי. כאב לב. דאגה חרדה ותקוה. זוכרת שלאורך כל הדרך האמנתי שהכל יהיה בסדר. את הריח בבית החולים, את הבדיקות, את התקוות, את כסא הגלגלים. את המים שלא מפסיקים לרדת. את המפגשים המאושרים שלי בכל בוקר באולטראסאונד איתך, שורדת נפלאה שלי, ואת הבוקר הנורא בו הבנתי שהמלחמה נגמרה.

את המחט הגדולה והנוראית חודרת דרך הרחם שלי אל הלב שלך. את התנועות שפסקו. את השקט. זוכרת את הצירים מגיעים, את הכאב, את הזעקות. את הדרך לחדר הלידה. את העיניים מלאות הכאב והרחמים שמביטות בי מכל עבר.

את הבכי. הכאב המפלח. את נהמות הבכי וזעקות השבר. זוכרת את הרגע שיצאתן מתוכי. את השקט הנורא.

אותך, שורדת מושלמת, רצינית ודוממת, את הריסים שלך, והעור החלק. את השפתיים שלך שנראות כמו שלי. את העצב הנורא. זוכרת את הבטן הריקה, את הנסיעה הארוכה הביתה. את החזרה בידיים ריקות.

את משפטי הנחמה שלא מנחמים, את הימים הארוכים שאחרי הלידה. אמא בלי ילדות.

אני זוכרת אתכן. ולעולם לא אשכח.

יום ההולדת שלי, היום בו הילדות שלי היו צריכות להיוולד. אתן במרחבים ואני כאן, זוכרת.