זכרון

באמצע הלילה כשאלומת אור דקה חוצה את החדר

אני מחזיקה את אחותך על הידיים

ורואה אותך.

היא מטה את הראש לאחור, שבעה ורגועה ושוקעת אל תוך שינה חמימה

ואז באותו רגע בדיוק,

אני רואה אותך.

הפנים שלה שלוות, היא מצמידה את הגבות כאילו שהיא מתרכזת במשהו

ואני מערסלת ומנשקת אותה על המצח,

כמו שנישקתי אותך.

ואחרי שאני מניחה אותה במיטה, מכסה ומלטפת אני נפרדת ממנה

ונכנסת למיטה עם הגעגוע אלייך,

עם הזכרון שלך, איתך.

וחושבת על הדקות הבודדות שבהן החזקתי אותך

ואומרת תודה על זה שאני עדיין זוכרת את פנייך ושיש לי

עוד דרך לזכור אותך.

לאתר לידה שקטה

מודעות פרסומת

בין חושך לאור

בעוד כמה חודשים אציין שנתיים ללידה השקטה שלי. מאז קרה לי כל כך הרבה. הרבה רע והרבה טוב. מחול שדים, סערה שחורה שאיימה לבלוע אותי ומתוכה הגחתי שוב, אדם אחר.

אחרי הלידה השקטה לא חגגתי דבר. לא הצלחתי לשמוח. יום ההולדת בוטל והחגים הפכו קשים מאוד, מזכירים לי את כל מה שכמעט קרה, את המשפחה שכמעט והיינו, את הברכה שנלקחה מאיתנו לנצח. איך אפשר לשמוח ולחגוג כשבנותיי הבכורות קבורות באדמה. כל חג מביא איתו את הקושי שלו ובמיוחד בחג החנוכה. חג האור שהדגיש והעצים את החושך שלי, את הניסים והנפלאות שלא קרו.

קרא/י עוד «

אף אחד לא רוצה לדעת שתינוקות יכולים לא להיוולד

טור שלי באתר onlife בנושא לידה שקטה והתגובות מרגשות ומעודדות. שתפו והפיצו כדי שנגיע לכמה שיותר נשים שזקוקות לתמיכה וחיבוק.

אף אחד לא רוצה לדעת שתינוקות יכולים  לא להיוולד – באתר onlife.co.il

"לא כל הריון מסתיים בלידה של תינוק חי. יש לידות שמסתיימות בלידה של תינוק מת. כן, אני מודעת לסתירה הפנימית במשפט הזה, השפה העברית לא מותירה לי ברירה. המושג לידה שקטה הוא הכינוי ללידת תינוק מת. הביטוי שאמור להכיל בתוכו את כל המשמעויות הנוראיות, הסבל, הצער והאובדן. וכל מה שהוא מתאר זה את העובדה שבתום התהליך אין בכי של תינוק. אבל יש בכי אחר, ואין בזה שום שקט. הנפש קרועה, הגוף כואב ואין נחמה. אין מקום למנהגי אבלות, אין זמן לעכל ואין את המרחב וההבנה מהסביבה. בדידות, כאב, צער עמוק, חוסר יכולת להמשיך הלאה. הכל, רק לא שקט.

קרא/י עוד «

מכתב לעצמי של לפני שנה וחצי

"עוד תראי את כל הדרך
עוד תלכי בה היא שלך
גם אם לא תהיה תמיד קלה.
תביטי ותראי את כל הדרך
תקבעי את מסלולה,
תעברי את כל הדרך כולה
"

שמרית אור

החודש מלאו שנה וחצי ללידה השקטה שלי. שנה וחצי חלפו מהיום שבו השתנו חיי לנצח. שמונה עשר חודשים קשים, עצובים, מרגשים, מלאי חוויות עוצמתיות שבתחילתם הייתי כאובה ועצובה, כעוסה ופסימית, ובצדק. ילדתי תאומות מתות. תינוקת מתה ועוד אחד. עולמי חרב עלי ובאותו היום משהו בי מת.
האמת היא שבאותו יום משהו בי גם נולד. לא הייתי יכולה לראות זאת או לומר זאת בקול עד היום אבל עכשיו, במבט על השנה וחצי האחרונות אין ספק שמשהו קרה לי. משהו רע ונורא שהוליד אדם חדש.

אם הייתי יכולה אז לדעת את מה שאני יודעת היום, אולי הייתי בוכה פחות, אולי הייתי אופטימית יותר. אולי הייתי מקבלת את רוע הגזרה מבלי לתהות במשך חודשים אם זה באמת קרה, ולמה דוקא לי.

מכתב לעצמי של לפני שנה וחצי

קרא/י עוד «

חצי שנה בלעדיכן

"..אסוף את המעשים
את המילים והאותות
כמו יבול ברכה כבד משאת.

אסוף את הפריחה
אשר גמלה לזיכרונות
של קיץ שחלף בטרם עת.

אסוף את כל מראות פניה היפים
כמו את הפרי ואת הבר.
האדמה היא אפורה מתחת לשלפים
ואין לה עוד לתת לך דבר.

ואין יותר גבעול חולם על שיבולתו
ואין יותר נדרי ואסרי
רק הבטחת הרוח כי הגשם בעיתו
עוד יחונן את עפרה בתום תשרי…"

מילים: איתמר פרת

זהר ותמר, אהובות שלי,

אני מציינת היום חצי שנה ליום הלידה שלכן. 216 ימים ללכתך, תמר ו- 184 ללכתך, זהר. אני כואבת ועצובה, היום כמו בכל יום אחר בחצי השנה שחלפה. ביקרתי את הקבר שלכן היום וחשתי ריקנות עצומה. הגוף שלכן מוטל שם בין קברים של תינוקות אחרים שלא נולדו אך עצם היותכן ומותכן עוטף אותי בכל מקום ורגע. אני רוצה להאמין שיש עולם אחר מעבר, שנוכל פעם להיפגש, שאוכל לבקש מכן סליחה על שלא הצלחתי לשמור עליכן למרות המאמצים הרבים, שאוכל לקבל תשובות ולהבין למה קרו הדברים באופן הזה, אם יש סיבה שבגללה לא זכיתן להיוולד ולנשום. אם יש סיבה לכאב והעצב שמלווים אותי וכנראה לא יעזבו אותי לעולם.

אבדן התמימות ואובדן הדרך, עצב עמוק וכאב פיזי ונפשי, קנאה, צער וכעס הם מה שאני חשה בכל יום. מנעד חדש של רגשות אופפים אותי, לעיתים נושאים אותי מעלה ולאחר מכן מרסקים אותי ומשליכים אותי לתהומות אפלים ונמוכים. אני מחפשת דרך, איזו שיטה לצלוח את ים הכאב. מנסה לראות את הטוב היחסי, למנות את כל מה שמצאתי כשאיבדתי אתכן. אני אוספת אלי רסיסי זיכרונות מאושרים של חיים חדשים שצומחים בתוכי, אני אוספת את הכוחות שקיבלתי מבת הזוג האהובה שלי, אמא שלכן, אוספת את התמיכה והכוחות שקיבלתי ממשפחתנו הנפלאה שלא זכיתן להכיר, מהחברים הטובים שלא אכזבו ועמדו לצידנו כל הזמן. אני אוספת את גופי ואת מעט הכוחות שנותרו בי ומנסה להמשיך הלאה. אני רוצה שיהיו לכם אחים ואחיות, רוצה לשמוח בהם ובשאר הברכות שנתברכנו בהם ונלחמת כל הזמן לראות את המתנות הקטנות ואת הדברים הטובים שקרו לצד האבל הכבד.

אני מאמינה שההתמודדות עם הזיכרונות המאושרים והכואבים, ההתמודדות עם הבחירות הקשות שעשיתי, ההתמודדות עם מציאת הקבר שלכן וההנצחה שלכן שבערה בי והעניקה לי שקט מסוים מובילים אותי אל המקום שבו אצטרך לבחור. אם אני חיה את מותכן או אם אני משלבת את זכרכן בהמשך חיי. אני מקווה שאשכיל לבחור בהמשכיות, בהתחדשות ובצמיחה. וכעת, לפני ששנה חדשה באה אני מאחלת לכולנו כוחות לאסוף את מה שנותר, את שברי הנפש והגוף ולהמשיך לחיות. אתן תמיד תרחפו מעלי, במרחבים, תלוו אותי ברגעי אושר וכאב ולעולם תהיו צרורות בנשמתי.

אוהבת וזוכרת לנצח,

אמא.

קנאה

"..יש ודאי במקום נסתר
תשובה לכל דבר
אז למה דווקא לי
נגמר הכל לפני שהתחיל
.."

דני רובס

חשבתי שזה מאחורי. שזה בשליטה. שאני מצליחה לעצור את גל הקנאה, הטינה והכעס הצורב שאני מרגישה בכל פעם שאני רואה אישה בהריון. אבל זה עדיין שם.

אני מקנאה בהן על כל מה שהן לא יודעות, על התמימות ועל האושר שנגזלו ממני לתמיד. על כל מה שהיה פעם וכבר לא יחזור. על התכניות שלא יתממשו, על כל מה שלא יהיה לי לעולם.קרא/י עוד «

קבורת נפלים

6bac5cfa-6cf9-43ea-9cbb-5dce87fd0540"אז לא היתה לי מכונית גדולה
אז לא ידעתי מה יש בשוליו
של הרחוב היחידי
שמעברו היו כמוסים
סודות, שדות של אירוסים
"

שלמה ארצי

החלטנו לבקר בקבר שלכן. במצב שלנו כשאין לנו מזכרת, תמונה או יום של אזכרה כל דבר שאפשר להאחז בו בו הוא חשוב. גם אם מדובר בחלקת נפלים, שם יפה שמכסה על העובדה שקברו אתכן בקבר אחים עם עוד תינוקות שלא נולדו או לא שרדו, כאילו אתם לא מספיק חשובות להיזכר

בזכות עצמכן. ישבנו באוטו, חיכינו קצת לפני שנכנסנו. שמענו הרבה סיפורים על המראות הקשים בבית העלמין, על חוסר הרצון לשתף במידע ועל ההזנחה של חלקות הקברים. התכוננו לגרוע מכל. ברדיו מתנגן השיר "שדות של אירוסים", עוד אחד משירים רבים שלא אמרו לי כלום בעבר והיום כל שורה בהם חורטת פסים של כאב בנשמתי. אני יושבת באוטו וחושבת, איפה הייתי לפני כמה חודשים. מה הייתי לפני שידעתי שיש בבית העלמין חלקת נפלים. שיש תינוקות שלא נולדים. שיש לידה שמסתיימת במוות. הכל השתנה לי, שום דבר כבר לא ישוב להיות כפי שהיה אז לפני שידעתי מה יש בשוליו של הרחוב, בשוליו של בית העלמין.

74c111e5-44dd-42cc-98d8-f3043f98eca0האדון בכניסה די נחמד, הוא משתתף בצערנו ושולף את הפרטים מהמחשב בשניות. לא נתנו לכן שמות, זה רק עוד אחד מסיפורי הזוועה ששמענו על קבורת נפלים. סיפורים שנובעים מחוסר ידע ומשקט ששורר סביב הנושא של לידה שקטה וקבורת תינוקות ונפלים. עוד התמודדות שבאה אל קיצה, החיפוש אחר הקבר שלכן. אתן קבורות תחת שם המשפחה שלי. גוש, חלקה, שורה, מקום. אנחנו הולכות בין הקברים, חולפות ליד הלוויה של אדם מבוגר. כולם בוכים, צועקים, מתפללים. לא בטוח שכולם הכירו אותו באופן אישי אבל הם כאן, מכירים במוות שלו ונפרדים ממנו לשלום. בהלוויה שלכן לא היה אף אחד. לא מי שהכיר אתכן ולא היה מי שבא להכיר בעובדה שאתן מתות ועומדות להיקבר אי שם ליד הגדר.

בדרך לחלקת הנפלים אנחנו חולפות על פני קברים של ילדים קטנים, מקושטים בפרחים, מעוטרים בציורים, הקדשות, מכתבי פרידה וצעצועים. לנו אין שום מזכרת מכן. רק תמונת אולטראסאונד מטושטשת שצולמה קצת לפני שהכל השתבש. שם אתן מחובקות, אחת מכן מפנה אלינו את גבה והשניה מרימה יד, כאילו מנופפת לשלום. אני מסתכלת עליה והבטן שלי כואבת, מתכווצת. אקדח טעון געגועים. אני מרגישה שאין לי כוח להמשיך וללכת אבל אין לי ברירה. כמה סמלי. בתום דרך ארוכה שנראית כמו נצח אנחנו מגיעות לשורה האחרונה, נעצרות מול שלט שמכוון לחלקת הנפלים. נראה שמישהו עשה פה מאמץ רציני כדי לתת למקום צורה נעימה ככל האפשר. אחרי כל תיאורי הזוועה ששמענו אנחנו מבינות שככל הנראה המלחמות שהורים אחרים נאלצו להילחם שינו משהו, אם לא בתפיסה של החברה קדישא אז לפחות בהתנהלות וכלפי חוץ. דשא מלאכותי, כמה חלוקי נחל, פינה מוצלת לשבת ולהתייחד.

אין לנו מושג איפה אתן באמת. אתן מונחות שם, זו לצד זו, כמו שהייתן ברחם. ולצידכן מונחים תינוקות אחרים, שותפים לגורל. אולי זה לטובה. אנחנו בוחרות פינה נעימה יחסית, רחוק מהמבנים שליד הגדר שאנחנו אפילו לא מעזות לדמיין מה יש בתוכם. בחרנו פינה, וניגשנו לעמוד בה. מה עושים עכשיו? להתפלל? לדבר אליכן? אני מסתכלת על המזכרות שהשאירו הורים אחרים ולא מבינה איך להמשיך. אחרי דקות ארוכות שבהן אני לא בטוחה מה לעשות אני קוראת עליכן קדיש. הרי אין איסור או סיבה הלכתית שאוסרת על אם לקרוא קדיש על ילדיה. בדיוק כמו שאין סיבה הלכתית לכך שקברו אתכן ללא נוכחות המשפחה, ללא שם, ללא הלוויה, ללא קבר משלכן וללא מצבה. אלו הרגלים, מנהגי המקום, או יותר נכון מנהגים של מקום אחר, אנשים אחרים, רחוקים מאיתנו שנות אור בתפיסת העולם אבל למרבה הצער עדיין מכתיבים את המשך החיים שלנו, את חוסר היכולת שלנו להתאבל עליכן, להיפרד כראוי, לכבד את זכר הבנות שלנו ולסגור מעגל. לשבת עליכן שבעה, לספר עליכן, על המלחמה שנלחמנו בשבילכן ולקבל מהסביבה את ההכרה באבל שלנו ובאובדן שלכן. הם שמו אתכן בקבר אחים, מונחות בשקט, ליד הגדר. עוד דבר שנלקח מאיתנו, חוסר שליטה שמאפיין כמעט כל דבר בחיים שלנו מאז שאיבדנו אתכן. אנחנו מדליקות נרות נשמה ומניחות זר פרחים. זר חמניות מול השמש, צהובות ושמחות. רצינו כל כך לאהוב אתכן, לראות את הנשמות שלכן מתגלמות בחומר. הייתן אמורות להאיר את חיינו, להביא שמחה ואור ובמקום זה אנחנו מניחות פרחים על קבר של תינוקות.

אנחנו מסתובבות והולכות לכיוון היציאה, הדרך חזרה לא נראית ארוכה וקשה כמו שהייתה קודם. אני חוזרת לנשום, מפסיקה לבכות. אני חושבת על הדרך הארוכה שעוד מחכה לנו. האם אי פעם נוכל לחזור להיות מה שהיינו? מי שהיינו? האם נזכה שוב לצחוק, נצליח לשמוח, נעיז לחלום. האם אפשר למצוא כוחות ולהאמין שדברים טובים עוד יכולים לקרות?

אנחנו מחליטות שעוד נחזור. אנחנו עוד נמצא דרך לסמן את מקום מנוחתכן בכבוד, בתקווה שנמצא מנוחה לכאב שלנו, נגיע להשלמה מסויימת. משהו שיהפוך את הדרך לפחות קשה וכואבת.

זהר ותמר האהובות שלנו, חסרות לנו כל כך. יהי זכרן ברוך.