בין חושך לאור

בעוד כמה חודשים אציין שנתיים ללידה השקטה שלי. מאז קרה לי כל כך הרבה. הרבה רע והרבה טוב. מחול שדים, סערה שחורה שאיימה לבלוע אותי ומתוכה הגחתי שוב, אדם אחר.

אחרי הלידה השקטה לא חגגתי דבר. לא הצלחתי לשמוח. יום ההולדת בוטל והחגים הפכו קשים מאוד, מזכירים לי את כל מה שכמעט קרה, את המשפחה שכמעט והיינו, את הברכה שנלקחה מאיתנו לנצח. איך אפשר לשמוח ולחגוג כשבנותיי הבכורות קבורות באדמה. כל חג מביא איתו את הקושי שלו ובמיוחד בחג החנוכה. חג האור שהדגיש והעצים את החושך שלי, את הניסים והנפלאות שלא קרו.

המשך קריאת הפוסט "בין חושך לאור"

מודעות פרסומת

אף אחד לא רוצה לדעת שתינוקות יכולים לא להיוולד

מובחר

טור שלי באתר onlife בנושא לידה שקטה והתגובות מרגשות ומעודדות. שתפו והפיצו כדי שנגיע לכמה שיותר נשים שזקוקות לתמיכה וחיבוק.

אף אחד לא רוצה לדעת שתינוקות יכולים  לא להיוולד – באתר onlife.co.il

"לא כל הריון מסתיים בלידה של תינוק חי. יש לידות שמסתיימות בלידה של תינוק מת. כן, אני מודעת לסתירה הפנימית במשפט הזה, השפה העברית לא מותירה לי ברירה. המושג לידה שקטה הוא הכינוי ללידת תינוק מת. הביטוי שאמור להכיל בתוכו את כל המשמעויות הנוראיות, הסבל, הצער והאובדן. וכל מה שהוא מתאר זה את העובדה שבתום התהליך אין בכי של תינוק. אבל יש בכי אחר, ואין בזה שום שקט. הנפש קרועה, הגוף כואב ואין נחמה. אין מקום למנהגי אבלות, אין זמן לעכל ואין את המרחב וההבנה מהסביבה. בדידות, כאב, צער עמוק, חוסר יכולת להמשיך הלאה. הכל, רק לא שקט.

המשך קריאת הפוסט "אף אחד לא רוצה לדעת שתינוקות יכולים לא להיוולד"

מכתב לעצמי של לפני שנה וחצי

מובחר

"עוד תראי את כל הדרך
עוד תלכי בה היא שלך
גם אם לא תהיה תמיד קלה.
תביטי ותראי את כל הדרך
תקבעי את מסלולה,
תעברי את כל הדרך כולה
"

שמרית אור

החודש מלאו שנה וחצי ללידה השקטה שלי. שנה וחצי חלפו מהיום שבו השתנו חיי לנצח. שמונה עשר חודשים קשים, עצובים, מרגשים, מלאי חוויות עוצמתיות שבתחילתם הייתי כאובה ועצובה, כעוסה ופסימית, ובצדק. ילדתי תאומות מתות. תינוקת מתה ועוד אחד. עולמי חרב עלי ובאותו היום משהו בי מת.
האמת היא שבאותו יום משהו בי גם נולד. לא הייתי יכולה לראות זאת או לומר זאת בקול עד היום אבל עכשיו, במבט על השנה וחצי האחרונות אין ספק שמשהו קרה לי. משהו רע ונורא שהוליד אדם חדש.

אם הייתי יכולה אז לדעת את מה שאני יודעת היום, אולי הייתי בוכה פחות, אולי הייתי אופטימית יותר. אולי הייתי מקבלת את רוע הגזרה מבלי לתהות במשך חודשים אם זה באמת קרה, ולמה דוקא לי.

מכתב לעצמי של לפני שנה וחצי

המשך קריאת הפוסט "מכתב לעצמי של לפני שנה וחצי"

מובחר

חצי שנה בלעדיכן

"..אסוף את המעשים
את המילים והאותות
כמו יבול ברכה כבד משאת.

אסוף את הפריחה
אשר גמלה לזיכרונות
של קיץ שחלף בטרם עת.

אסוף את כל מראות פניה היפים
כמו את הפרי ואת הבר.
האדמה היא אפורה מתחת לשלפים
ואין לה עוד לתת לך דבר.

ואין יותר גבעול חולם על שיבולתו
ואין יותר נדרי ואסרי
רק הבטחת הרוח כי הגשם בעיתו
עוד יחונן את עפרה בתום תשרי…"

מילים: איתמר פרת

זהר ותמר, אהובות שלי,

אני מציינת היום חצי שנה ליום הלידה שלכן. 216 ימים ללכתך, תמר ו- 184 ללכתך, זהר. אני כואבת ועצובה, היום כמו בכל יום אחר בחצי השנה שחלפה. ביקרתי את הקבר שלכן היום וחשתי ריקנות עצומה. הגוף שלכן מוטל שם בין קברים של תינוקות אחרים שלא נולדו אך עצם היותכן ומותכן עוטף אותי בכל מקום ורגע. אני רוצה להאמין שיש עולם אחר מעבר, שנוכל פעם להיפגש, שאוכל לבקש מכן סליחה על שלא הצלחתי לשמור עליכן למרות המאמצים הרבים, שאוכל לקבל תשובות ולהבין למה קרו הדברים באופן הזה, אם יש סיבה שבגללה לא זכיתן להיוולד ולנשום. אם יש סיבה לכאב והעצב שמלווים אותי וכנראה לא יעזבו אותי לעולם.

אבדן התמימות ואובדן הדרך, עצב עמוק וכאב פיזי ונפשי, קנאה, צער וכעס הם מה שאני חשה בכל יום. מנעד חדש של רגשות אופפים אותי, לעיתים נושאים אותי מעלה ולאחר מכן מרסקים אותי ומשליכים אותי לתהומות אפלים ונמוכים. אני מחפשת דרך, איזו שיטה לצלוח את ים הכאב. מנסה לראות את הטוב היחסי, למנות את כל מה שמצאתי כשאיבדתי אתכן. אני אוספת אלי רסיסי זיכרונות מאושרים של חיים חדשים שצומחים בתוכי, אני אוספת את הכוחות שקיבלתי מבת הזוג האהובה שלי, אמא שלכן, אוספת את התמיכה והכוחות שקיבלתי ממשפחתנו הנפלאה שלא זכיתן להכיר, מהחברים הטובים שלא אכזבו ועמדו לצידנו כל הזמן. אני אוספת את גופי ואת מעט הכוחות שנותרו בי ומנסה להמשיך הלאה. אני רוצה שיהיו לכם אחים ואחיות, רוצה לשמוח בהם ובשאר הברכות שנתברכנו בהם ונלחמת כל הזמן לראות את המתנות הקטנות ואת הדברים הטובים שקרו לצד האבל הכבד.

אני מאמינה שההתמודדות עם הזיכרונות המאושרים והכואבים, ההתמודדות עם הבחירות הקשות שעשיתי, ההתמודדות עם מציאת הקבר שלכן וההנצחה שלכן שבערה בי והעניקה לי שקט מסוים מובילים אותי אל המקום שבו אצטרך לבחור. אם אני חיה את מותכן או אם אני משלבת את זכרכן בהמשך חיי. אני מקווה שאשכיל לבחור בהמשכיות, בהתחדשות ובצמיחה. וכעת, לפני ששנה חדשה באה אני מאחלת לכולנו כוחות לאסוף את מה שנותר, את שברי הנפש והגוף ולהמשיך לחיות. אתן תמיד תרחפו מעלי, במרחבים, תלוו אותי ברגעי אושר וכאב ולעולם תהיו צרורות בנשמתי.

אוהבת וזוכרת לנצח,

אמא.

קנאה

"..יש ודאי במקום נסתר
תשובה לכל דבר
אז למה דווקא לי
נגמר הכל לפני שהתחיל
.."

דני רובס

חשבתי שזה מאחורי. שזה בשליטה. שאני מצליחה לעצור את גל הקנאה, הטינה והכעס הצורב שאני מרגישה בכל פעם שאני רואה אישה בהריון. אבל זה עדיין שם.

אני מקנאה בהן על כל מה שהן לא יודעות, על התמימות ועל האושר שנגזלו ממני לתמיד. על כל מה שהיה פעם וכבר לא יחזור. על התכניות שלא יתממשו, על כל מה שלא יהיה לי לעולם. המשך קריאת הפוסט "קנאה"

TTTS | תסמונת העברת דם בין עוברים

איך איבדתי את התאומות שלי בגלל תסמונת העברת דם בין עוברים

הפוסט הזה נועד לספק מידע ראשוני ולסייע לכל מי שמתמודדת עם הריון תאומים זהים עם שליה משותפת

כאשר הגענו לאולטרסאונד הראשון כבר הבנו שמדובר בהריון מיוחד. הטכנאית רואה דופק, ואז עוד אחד. אבל היא לא מחייכת ונראית מודאגת. יש לנו תאומים זהים ( אחר כך נגלה שהן תאומות ) אך היא לא מצליחה למצוא את המחיצה בינהן. היא חוששת שהן באותו שק אבל בבדיקה הבאה כבר רואים מחיצה, עדינה אבל קיימת ומאבחנים את ההריון שלנו כהריון מונו – בי :תאומות זהות בשני שקי הריון נפרדים אך עם שליה אחת משותפת. המשך קריאת הפוסט "TTTS | תסמונת העברת דם בין עוברים"

מכתב לתינוקת שלא נולדה

מובחר

"בא לו הלילה, ושקט עכשיו.
בא געגוע, לראות לחבק אותך
מה שעובר בי, זה יותר ממילים
יש כאן הכל אבל אין אותך"

אריק איינשטיין

תינוקת שלי,

תאריך הלידה המשוער שלך חלף לפני שלושה שבועות ואני עדיין מתלבטת ושואלת את עצמי איך להנציח ולכבד את זכרך. זה מצחיק איך בזמן הקצר שהיה לנו יחד השארת רושם כל כך גדול ונצחי על החיים שלי.

ייחלתי לבואך, התנחמתי בך לאחר האובדן של אחותך התאומה שנראה כאילו קרה לפני כל כך הרבה זמן, ואז ביום אחד גם התקווה הזו נעלמה.

נלחמת והיית הפתעה מוחלטת, בחייך הקצרים שחיית בתוכי הבנתי שאת בעלת אופי, לוחמת קטנה ועקשנית. פשוט לא היה לנו מזל וזה כמו שכולנו למדנו, הדבר הכי חשוב בחיים. אבל אני לעולם לא אצטער עליך. לעולם לא אצטער שהדברים קרו בדיוק כמו שקרו. אם כבר לאבד אותך, אז בתוך תהליך כזה שבו ביליתי איתך שעות, למדתי להכיר אותך וזכיתי להיפרד ממך. צר לי שהייתי צריכה לקבל החלטה קשה כל כך עבורך, עבורנו. אבל אני לא מתחרטת על ההחלטה. האהבה העצומה שלי אלייך, האחריות שחשתי כלפייך והרצון שלי למנוע ממך כאב וסבל היו חזקים מכל כאב פיזי ונפשי שחשתי בעצמי. רציתי אותך, אהבתי אותך ורציתי להגן עליך.

מיום ליום מתחזקת אצלי ההבנה שכך גזרתי על עצמי חיים של סבל וכאב ועדיין אינני מתחרטת. אני מתנחמת בידיעה שהיית מוגנת בתוכי. לא חשת כאב, לא דאגת, לא סבלת. אני לא מאמינה גדולה בעולמות שמעבר, אבל מדי פעם מתנחמת במחשבה שאולי יש איזה עולם אחר, מקביל שבו את קיימת ואת שם, שקטה ורגועה ויודעת שהיית אהובה. שאת עדיין אהובה וחסרה לי כל כך.

מאז שאיבדתי אותך אני מתנדנדת בין רגעים של השלמה ובהירות לבין תהומות אפלים של כאב ויאוש, לפעמים כואב לי כל כך שאין לי כוח להמשיך ואני נשאבת אל תוך חשכה וריקנות עצומה. ושוב עולה אל מקומות גבוהים של הבנה והשלמה, וחוזר חלילה. החסר שלך, החלל בחיי לא נותנים לי מנוח ואני משקיעה את כל כוחותיי במלחמה מתמדת בין הניסיונות לשכוח לרגע מהאובדן ולהתרומם לבין הצורך העז לזכור אותך, לראות את פנייך שמיטשטשות ונעלמות מזיכרוני ולא לשחרר. כשהבנתי שהסיכויים שלך להיוולד בריאה קטנים מאוד התחזק בי הצורך לקחת שליטה על מה שיקרה לך ולי ולא לתת לגורל להכריע. אולי קצת יותר קשה לי בגלל זה, אולי הכל יכול היה להיות אחרת אם הייתה לי אמונה עיוורת בכוח עליון, בתפילות או קמעות אבל לא הצלחתי להאמין שהכל יהיה בסדר. רציתי לדעת בוודאות. נקרעתי בין הרצון שלי ללדת אותך ולקוות לטוב לבין ההבנה שלי שהסיכויים נגדנו. למרות שאני אמא שלך את לא מכירה אותי כל כך טוב ולא יודעת שאצלי השכל מנצח את הרגש, למרות שמרוב אהבה וכמיהה אלייך זה כמעט והשתנה. את השתתפת בכל שיחה ודיון בנושא בצורה ערה. בעטת וזזת בכל פעם שרק עברה בי המחשבה על כך שאאלץ להיפרד ממך.

כבר הייתי מוכנה לנסות ולהאמין, להמר ולתת לזה לקרות לבד. ללדת אותך ולהאמין שיהיה בסדר. לעטוף אותך בצינורות ומכשירים ולקוות שהרפואה תציל אותך ואותנו מהגורל הנורא שמאיים לבוא עלינו. היינו מוכנות לקבל אותך ולגדל אותך באהבה בידיעה שאת עלולה להיוולד מוקדם מאוד ולסבול מההשלכות של זה כל חייך. אבל את כנראה דומה לי מאוד, הפסקת להאמין, הלכת נחלשת ונלחמת פחות ופחות.

התכוננתי ללידה שלך. היה לי זמן לעכל ולהבין אני אלד אותך מתה. זה מוזר לכתוב על לידה ומוות באותו המשפט אבל מאז שאיבדתי אותך החיים שלי מתנדנדים בדיוק על הקו הזה שבין מוות לחיים. נולדת בלידה שקטה, ללא בכי של תינוק וללא פעימות לב. אחרי שעות של כאבים, בכי והזיות היינו שם רק אנחנו וסבתא שלך בחדר וסבא שלך מעבר לדלת. היית יפה כל כל, ברורה ונקייה ורצינית כל כך. את דומה לי להפליא. בחנתי את הפנים שלך וחיבקתי אותך, ביקשתי ממך סליחה ונפרדתי ממך. לא צילמתי אותך ועל כך אני מתחרטת מאוד. אם הייתי יודעת כמה אתגעגע, כמה ארצה להביט בך וכמה אפחד לשכוח את הפנים שלך לא הייתי מהססת. אבל פחדתי מאוד מהיום שאחרי, שאדע תמיד שבאחת המגירות בבית יש תמונה של התינוקת שלי, מתה.

מאז עברו ארבעה חודשים ועשרה ימים. לא עברה שעה שבה לא חשבתי עלייך. תמונת האולטראסאונד האחרונה שלך מולי כל הזמן והזיכרון שלך, ילדה יפה ונהדרת לא מרפה ממני. אני מתפקדת, עובדת ומשתדלת להמשיך בחיים אבל בעולם מקביל אני חיה את האובדן שלך בכל רגע ובכל דקה. לפעמים אני חושבת שזה העונש שלי על הבחירה שעשיתי, ואז נזכרת שאף אחד לא מעניש אותי בדיוק כמו שאף אחד לא היה מציל אותך.

אני מרחפת. משתדלת להגיב בסבלנות ובנימוס כשאנשים מסבירים לי מה אני צריכה לעשות או להרגיש, מבקשים ממני לשכוח אותך להמשיך הלאה ולחשוב על ההיריון הבא. נקרעת מכאב כשהאחיינים שלי מדברים עלייך, כשהקטנה שואלת אם עדיין יש לי תינוקת בבטן ומסבירה לי שיהיה לי עוד תינוק. לא לדאוג.

אני יודעת שלעולם לא אצליח או ארצה לשכוח. כל בטן גדולה של אישה בהריון מזכירה לי אותך, הבטן שלי עדיין מתכווצת מגעגוע לתנועות שלך וכשהעצב מציף אותי אני לא מצליחה אפילו לנשום. אני מנסה להשלים עם האובדן שלך, עם אובדן החלום שלנו על תינוקות בריאים וצוחקים שנאהב ונחנך ונגדל בשמחה. כל כך הרבה דברים שרציתי לומר לך, לשיר לך, לעשות איתך ובשבילך יישארו תמיד בגדר חלומות, סגורים בתיבה עמוק בזיכרון. אני חושבת שביום שאיבדתי אותך איבדתי את התקווה, את היכולת לחלום.

את תמיד איתי, חלק ממני, גם אם ארצה לשכוח אני לא מאמינה שאוכל. החיים שלי נקשרו בשלך ומשהו בי מת יחד איתך. געגוע אינסופי ילווה אותי תמיד וצער עמוק יהיה לנצח חלק מחיי.

ואולי אני טועה, אולי יש עולם שלם מעבר ואולי בגלגול אחר ניפגש.

אוהבת ומתגעגעת, אמא.

מובחר

אמא

הכנההייתי אמא מהרגע הראשון שראיתי את הלבבות הקטנים פועמים בתוכי, הזהות שלי השתנתה והתפקיד שלי בחיים השתנה. יכולתי לראות את עצמי משתנה ו מתקדמת בנתיב חד סטרי שממנו אין חזרה לעולם, קדימה בדרך להורות. עד שפתאום לא היה בתוכי כלום. את מותה של התאומה הקטנה שלי ברחם השתדלתי להדחיק. לא רציתי להבין את משמעות הדבר באמת, לדעת שאני אשא אותה מתה בתוכי עד שאלד. רציתי להישאר אופטימית, להשקיע את הכוחות שלי במלחמה על השורדת שלי. ובלידה השקטה כאשר שתיהן נולדו, ללא רוח חיים, הבטן הריקה וחוסר התקווה לא השאירו מקום לספק. הרגשתי תלושה, לא יודעת מה מקומי.
הייתי בהריון, עשיתי למען התינוקות שלי כל מה שיכולתי לעשות. הקרבתי, סבלתי , קיוויתי, ילדתי אותן אבל הן לא פה ואני לא אמא של אף אחד. אני אמא בזיכרון, בכל דמעה שזולגת כשאני רואה משהו שהזכיר לי אותן ואת החלומות שרקמתי עבורן, עבורי.
אני אמא עצובה שמדליקה נרות זיכרון ויוצאת בראשי למסע חיפוש אחר קבר לא ידוע, תמונה שלא צולמה ותוצאות נתיחה ששוכבות ומעלות אבק על שולחן של איזו פקידה.
אני אמא שמציינת בלב תאריכים שרק היא זוכרת, שמתכווצת כשהיא שומעת את השם שהתכוונה לתת לתינוקת שלה. אמא שיודעת איך מרגישים כאבים של לידה בלי אדרנלין שיציף אותי לקראת מפגש עם תינוק חדש. אמא שלוקחת כדור לייבוש החלב, שלא ימלא את גופי ויזכיר לי עוד את מה שאיבדתי.
אמא שחוזרת לעבודה, בלי בטן, עם עיניים נפוחות ולא מסוגלת לשמוע את הסיפורים על תינוקות של אחרים. אמא שלא מצליחה לעצור את הדמעות כשהיא רואה אם אחרת דוחפת עגלה, תינוק שרץ לקראתי בחוף הים, אמא שבורחת ומתחבאת מנשים בהריון, לא יכולה לראות את הבטן שלהן ולא רוצה שהן יפחדו מהמבט שלי על הבטן שלהן.
אמא שלא מצליחה להסביר למה אחרי שעברו חודשים היא עדיין לא מסוגלת לצאת לבלות, לא יכולה ליהנות משום דבר. אמא אבלה.
אמא שחשה את האובדן בכל מקום ובכל רגע, שיודעת שאף אחד כבר לא רוצה לשמוע על מה שקרה לה, שמצפים ממנה לשכוח ולהמשיך הלאה. אמא שרוצה לצרוח לכ מי שחושב אחרת שזה היה תינוק, לא עובר ושהוא ילד לכל דבר. ואני אמא שלו. אבל במקום זה מוחה דמעה, מחייכת בנימוס והולכת בידיעה שגם מבלי שהתנפלה על מישהו עדיין חושבים שהיא משוגעת.
אמא שמתנדנדת בין הצער של אובדן הילד שלה לבין השמחה עבור חברות שמצפות ללידת הילד שלהן. שנאבקת בכל הכוח ברצון שלה לשנוא את כולם, משכנעת את עצמה שהיא עוד תלד תינוק חי והכל יסתדר למרות שהיא יודעת ששום דבר לא ישנה את מה שקרה לה או יטשטש את הכאב. אמא שלא יכולה לשמוע שירים כי כל שורה מדברת אליה ועליה, על האובדן והכאב והיא תמיד בוכה. אמא שעוברת במהירות ליד חנות לבגדי תינוקות ותוקעת מבט ברצפה, רק לא להסתכל ושוב לכאוב.
אמא שאף אחד לא חושב שהיא אמא. היא לא אמא שכולה, לא אמא שהתינוק שלה מת אחרי שהספיקה לשמוע אותו בוכה או להראות אותו לכולם. אמא שלתינוק שלה אין קבר או תעודת פטירה. אמא שלא שמעה את הקול של התינוק שלה ולא שרה לו שיר. אמא שלא רוצה לחגוג ביום ההולדת שלה. אמא שנושאת את הכאב שלה לבד ולא רוצה להכביד איתו על אף אחד אחר. אני אמא של תאומות זהות, מתות. אמא שהספיקה לבחור שם רק לאחת מהן ולא מוכנה לבחור שם בדיעבד, כי שם בוחרים מתוך שמחה וציפייה ולא מתוך רצון לכתוב שם על קבר.
אמא של תינוקות שקבורות בקבר נפלים, במקום לא ידוע. אני אמא שיודעת שאם היא תשכח אף אחד לא יזכור בשבילה ושזו המשימה שלה להמשך החיים.
אמא עצובה.

לאתר לידה שקטה

אני זוכרת

מובחר

אני זוכרת את יום שבו גיליתי שאני בהריון. הייתי כל כך מאושרת ונרגשת ובאולטרסאונד כשגיליתי שאתם שתיים, תאומות זהות, שיהיו לי שתי בנות קטנות ויפות. אני זוכרת שנשאתי אתכן חמישה חודשים ארוכים יחד, עד שהכל השתבש. כל כך רציתי אתכן. עשיתי הכל כדי להציל אתכן אבל זה לא היה בשליטתי.

אני זוכרת את הלילה הנורא שבו הבנתי שהמצב מידרדר. איך ראיתי אתכן באולטראסאונד מחובקות ולא הסכמתי לשמוע אף מילה על הפסקת הריון. אני זוכרת רגעי האושר שהיו, את התזוזות הראשונות בבטן, את האהבה הגדולה לתינוקות שעדיין לא נולדו. ואת האכזבה והכאב מכים בי.

את הדרך לחדר הניתוח, את המיטה הקרה והאור המסנוור. את המראה של שתיכן על המסך כשהמחט הנוראית מטיילת ביניכן. את הבוקר שגיליתי בו שאחת מכן איננה. קטנה שלי, מתה אצלי ברחם, עוד לפני שנתתי לך שם. את התחושה שהשמיים נופלים עלי. את השכנוע העצמי, שחייבים להילחם. שנילחם יחד.

אני זוכרת חודשים של מלחמה. כאב פיזי. כאב לב. דאגה חרדה ותקוה. זוכרת שלאורך כל הדרך האמנתי שהכל יהיה בסדר. את הריח בבית החולים, את הבדיקות, את התקוות, את כסא הגלגלים. את המים שלא מפסיקים לרדת. את המפגשים המאושרים שלי בכל בוקר באולטראסאונד איתך, שורדת נפלאה שלי, ואת הבוקר הנורא בו הבנתי שהמלחמה נגמרה.

את המחט הגדולה והנוראית חודרת דרך הרחם שלי אל הלב שלך. את התנועות שפסקו. את השקט. זוכרת את הצירים מגיעים, את הכאב, את הזעקות. את הדרך לחדר הלידה. את העיניים מלאות הכאב והרחמים שמביטות בי מכל עבר.

את הבכי. הכאב המפלח. את נהמות הבכי וזעקות השבר. זוכרת את הרגע שיצאתן מתוכי. את השקט הנורא.

אותך, שורדת מושלמת, רצינית ודוממת, את הריסים שלך, והעור החלק. את השפתיים שלך שנראות כמו שלי. את העצב הנורא. זוכרת את הבטן הריקה, את הנסיעה הארוכה הביתה. את החזרה בידיים ריקות.

את משפטי הנחמה שלא מנחמים, את הימים הארוכים שאחרי הלידה. אמא בלי ילדות.

אני זוכרת אתכן. ולעולם לא אשכח.

יום ההולדת שלי, היום בו הילדות שלי היו צריכות להיוולד. אתן במרחבים ואני כאן, זוכרת.


 

————————-
מילים לחן :אברהם טל
—————————
את במרחבים
מתוך כאב גדול
נשארת השלמה

מתוך השאלות
התהיות והפחדים
נשארת השלמה

המראת מעל הכל
פרשת כנפיים
חזרת אל המקור
אין כבר שאלות

בלי לדעת למה
בלי לדעת לאן
את הולכת
שלמה


 

 

מובחר

אובדן ההריון שלי

761dcec8-6dfd-43ea-bb3f-c62934628648איבדתי את התאומות שלי, כל אחת בזמן אחר. אני מבינה שזה נשמע הזוי אבל זה מה שקרה. ההיריון הראשון שלנו שציפינו לו כל כך ותכננו אותו לפרטי פרטים. זה התחיל בשמחה גדולה, בבטא גבוהה מאוד ובבדיקת דופק שבה ראו שני לבבות פועמים.

כבר באותה בדיקה הבנו שמדובר בהריון שונה, תאומות זהות עם שלייה משותפת, ושיש בו הרבה סיכונים. אבל הטבע שלנו הוא להיות אופטימיים ולהאמין שיהיה בסדר. מתחילים מעקב הריון בסיכון, הבנות מתפתחות נהדר ונראה שאנחנו נתגבר על כל המכשולים.

ואז בשבוע 19, בבדיקת אולטראסאונד שגרתית מאבחנים אצלנו TTTS בדרגה 3. מה זה בכלל אומר, איך ממשיכים מכאן? הבנות שלנו חולקות ביניהן לא רק את הרחם ואת ה DNA, הם גם מעבירות דם מאחת לשנייה. המצב כבר ממש חמור והתאומה הקטנה שלנו כבר סובלת מהרבה בעיות וממש נמצאת בסכנה.

יום למחרת הבדיקה הגעתי לחדר מיון עם צירים. התאשפזתי ועברתי במהירות ניתוח לצריבת כלי דם משותפים, בניסיון להפריד ביניהן. זריקת אפידורל, חדר ניתוח קר ואני שוכבת על המיטה ורואה באולטראסאונד את המחט הגדולה מטיילת ביניהן ואיך הן נוגעות אחת בשנייה, מחובקות.

למחרת בבוקר הקטנה שלי נפטרה ברחם. אבא שלי דוחף  אותי על כסא הגלגלים לבדיקת אולטראסאונד כשעל הברכיים שלי מונח דף ועליו כתוב "חשד ל IUFD". עד שאנחנו מגיעים אני כבר יודעת מה זה אומר וכשמבשרים לי שאין דופק אני לא מצליחה לעכל. היא מתה בתוכי. היא שוכבת בתוך הרחם שלי ללא רוח חיים וממתינה ללידה של אחותה, רק אז תצא משם. חשבתי שהשמיים נופלים עלי. אין לי דרך אמיתית לתאר את הצער והכאב ואת ההתמודדות עם המחשבה שהיא איננה, אבל היא אצלי בתוך הגוף. כאב לי כל כך שאפילו לא העלתי על דעתי שיכול להיות קשה עוד יותר.

נשארתי בשמירת הריון קפדנית בבית החולים. המצב לא ברור בגלל ירידת מי שפיר שמתפתחת בעקבות הניתוח. עשינו חור ברחם כדי לנסות להציל ועכשיו החור הזה שלא נסגר מאיים לעשות בדיוק את ההיפך. אני מקפידה על שמירה בשכיבה, שלוש בדיקות דם ביום, טיולים בכסא גלגלים, בדיקת אולטראסאונד בכל בוקר. ככל שחולפים השבועות נראה שהחיים חוזרים למסלולם. אני נלחמת ביום כמו לביאה על התאומה הגדולה שלי ומתרסקת ובוכה בלילות על התאומה הקטנה שלי. בינתיים התאומה גדולה שלי, השורדת, מנצלת את המקום שהתפנה לה, גדלה והתפתחה יפה. זזה ל הזמן ומגיבה לכל צליל וטעם.

הבדיקות נהדרות והיא גדלה וזזה הרבה. אבל המים המשיכו לרדת. בוקר אחד, יום אחד בלבד לפני שבוע 24, מדברים איתי על הפסקת הריון. הם צופים שאלד תוך כמה ימים עד שבועות. הריאות לא יספיקו להבשיל, היא לא תשרוד ואם היא כן מצפים לה חיים קשים של כאב, חולי, ונכות. מציגים לי סטטיסטיקות על אוטיזם ושיתוק מוחין. עיוורון וחירשות.

לא האמנתי שאחרי כל מה שקרה, אני זו שאצטרך לקבל את ההחלטה להמית את הגדולה שלי, השורדת. לאחר התייעצות עם מומחים, ביקור קשה בפגייה ומחשבות רבות הוחלט על הפסקת הריון.

השורדת שלי בעטת וזזה עד הרגע האחרון. עד שהמחט נוגעת בלב הקטן שלה ומפסיקה אותו לנצח. עכשיו הן שתיים. תאומות זהות, מתות, אצלי ברחם. הלידה מתחילה עם ציטוטק שעתיים אחר כך.

12 שעות של צירים, אפידורל, דמעות וכאב. הן יוצאות לעולם, ושקט. החזקנו את הגדולה שלנו, נישקנו וחיבקנו וביקשנו סליחה. ניסיתי להסביר לה ולעצמי שלא יכולתי לגרום לה סבל, שעשיתי הכל בשבילה. היא הייתה יפה ונקייה, שלווה ורצינית. הבת הגדולה שלי. מהקטנה נאלצתי להיפרד מבלי לראות. עבר זמן רב מידי והמיילדת מסרבת בתוקף.

היינו איתה עד שלקחו אותה מאיתנו.

ולמחרת חזרתי הביתה, בטן ריקה, גוף מדמם וחור ענק בלב.