אף אחד לא רוצה לדעת שתינוקות יכולים לא להיוולד

טור שלי באתר onlife בנושא לידה שקטה והתגובות מרגשות ומעודדות. שתפו והפיצו כדי שנגיע לכמה שיותר נשים שזקוקות לתמיכה וחיבוק.

אף אחד לא רוצה לדעת שתינוקות יכולים  לא להיוולד – באתר onlife.co.il

"לא כל הריון מסתיים בלידה של תינוק חי. יש לידות שמסתיימות בלידה של תינוק מת. כן, אני מודעת לסתירה הפנימית במשפט הזה, השפה העברית לא מותירה לי ברירה. המושג לידה שקטה הוא הכינוי ללידת תינוק מת. הביטוי שאמור להכיל בתוכו את כל המשמעויות הנוראיות, הסבל, הצער והאובדן. וכל מה שהוא מתאר זה את העובדה שבתום התהליך אין בכי של תינוק. אבל יש בכי אחר, ואין בזה שום שקט. הנפש קרועה, הגוף כואב ואין נחמה. אין מקום למנהגי אבלות, אין זמן לעכל ואין את המרחב וההבנה מהסביבה. בדידות, כאב, צער עמוק, חוסר יכולת להמשיך הלאה. הכל, רק לא שקט.

קרא/י עוד «

מודעות פרסומת

מכתב לעצמי של לפני שנה וחצי

"עוד תראי את כל הדרך
עוד תלכי בה היא שלך
גם אם לא תהיה תמיד קלה.
תביטי ותראי את כל הדרך
תקבעי את מסלולה,
תעברי את כל הדרך כולה
"

שמרית אור

החודש מלאו שנה וחצי ללידה השקטה שלי. שנה וחצי חלפו מהיום שבו השתנו חיי לנצח. שמונה עשר חודשים קשים, עצובים, מרגשים, מלאי חוויות עוצמתיות שבתחילתם הייתי כאובה ועצובה, כעוסה ופסימית, ובצדק. ילדתי תאומות מתות. תינוקת מתה ועוד אחד. עולמי חרב עלי ובאותו היום משהו בי מת.
האמת היא שבאותו יום משהו בי גם נולד. לא הייתי יכולה לראות זאת או לומר זאת בקול עד היום אבל עכשיו, במבט על השנה וחצי האחרונות אין ספק שמשהו קרה לי. משהו רע ונורא שהוליד אדם חדש.

אם הייתי יכולה אז לדעת את מה שאני יודעת היום, אולי הייתי בוכה פחות, אולי הייתי אופטימית יותר. אולי הייתי מקבלת את רוע הגזרה מבלי לתהות במשך חודשים אם זה באמת קרה, ולמה דוקא לי.

מכתב לעצמי של לפני שנה וחצי

קרא/י עוד «

חצי שנה בלעדיכן

"..אסוף את המעשים
את המילים והאותות
כמו יבול ברכה כבד משאת.

אסוף את הפריחה
אשר גמלה לזיכרונות
של קיץ שחלף בטרם עת.

אסוף את כל מראות פניה היפים
כמו את הפרי ואת הבר.
האדמה היא אפורה מתחת לשלפים
ואין לה עוד לתת לך דבר.

ואין יותר גבעול חולם על שיבולתו
ואין יותר נדרי ואסרי
רק הבטחת הרוח כי הגשם בעיתו
עוד יחונן את עפרה בתום תשרי…"

מילים: איתמר פרת

זהר ותמר, אהובות שלי,

אני מציינת היום חצי שנה ליום הלידה שלכן. 216 ימים ללכתך, תמר ו- 184 ללכתך, זהר. אני כואבת ועצובה, היום כמו בכל יום אחר בחצי השנה שחלפה. ביקרתי את הקבר שלכן היום וחשתי ריקנות עצומה. הגוף שלכן מוטל שם בין קברים של תינוקות אחרים שלא נולדו אך עצם היותכן ומותכן עוטף אותי בכל מקום ורגע. אני רוצה להאמין שיש עולם אחר מעבר, שנוכל פעם להיפגש, שאוכל לבקש מכן סליחה על שלא הצלחתי לשמור עליכן למרות המאמצים הרבים, שאוכל לקבל תשובות ולהבין למה קרו הדברים באופן הזה, אם יש סיבה שבגללה לא זכיתן להיוולד ולנשום. אם יש סיבה לכאב והעצב שמלווים אותי וכנראה לא יעזבו אותי לעולם.

אבדן התמימות ואובדן הדרך, עצב עמוק וכאב פיזי ונפשי, קנאה, צער וכעס הם מה שאני חשה בכל יום. מנעד חדש של רגשות אופפים אותי, לעיתים נושאים אותי מעלה ולאחר מכן מרסקים אותי ומשליכים אותי לתהומות אפלים ונמוכים. אני מחפשת דרך, איזו שיטה לצלוח את ים הכאב. מנסה לראות את הטוב היחסי, למנות את כל מה שמצאתי כשאיבדתי אתכן. אני אוספת אלי רסיסי זיכרונות מאושרים של חיים חדשים שצומחים בתוכי, אני אוספת את הכוחות שקיבלתי מבת הזוג האהובה שלי, אמא שלכן, אוספת את התמיכה והכוחות שקיבלתי ממשפחתנו הנפלאה שלא זכיתן להכיר, מהחברים הטובים שלא אכזבו ועמדו לצידנו כל הזמן. אני אוספת את גופי ואת מעט הכוחות שנותרו בי ומנסה להמשיך הלאה. אני רוצה שיהיו לכם אחים ואחיות, רוצה לשמוח בהם ובשאר הברכות שנתברכנו בהם ונלחמת כל הזמן לראות את המתנות הקטנות ואת הדברים הטובים שקרו לצד האבל הכבד.

אני מאמינה שההתמודדות עם הזיכרונות המאושרים והכואבים, ההתמודדות עם הבחירות הקשות שעשיתי, ההתמודדות עם מציאת הקבר שלכן וההנצחה שלכן שבערה בי והעניקה לי שקט מסוים מובילים אותי אל המקום שבו אצטרך לבחור. אם אני חיה את מותכן או אם אני משלבת את זכרכן בהמשך חיי. אני מקווה שאשכיל לבחור בהמשכיות, בהתחדשות ובצמיחה. וכעת, לפני ששנה חדשה באה אני מאחלת לכולנו כוחות לאסוף את מה שנותר, את שברי הנפש והגוף ולהמשיך לחיות. אתן תמיד תרחפו מעלי, במרחבים, תלוו אותי ברגעי אושר וכאב ולעולם תהיו צרורות בנשמתי.

אוהבת וזוכרת לנצח,

אמא.

קנאה

"..יש ודאי במקום נסתר
תשובה לכל דבר
אז למה דווקא לי
נגמר הכל לפני שהתחיל
.."

דני רובס

חשבתי שזה מאחורי. שזה בשליטה. שאני מצליחה לעצור את גל הקנאה, הטינה והכעס הצורב שאני מרגישה בכל פעם שאני רואה אישה בהריון. אבל זה עדיין שם.

אני מקנאה בהן על כל מה שהן לא יודעות, על התמימות ועל האושר שנגזלו ממני לתמיד. על כל מה שהיה פעם וכבר לא יחזור. על התכניות שלא יתממשו, על כל מה שלא יהיה לי לעולם.קרא/י עוד «

TTTS | תסמונת העברת דם בין עוברים

איך איבדתי את התאומות שלי בגלל תסמונת העברת דם בין עוברים

הפוסט הזה נועד לספק מידע ראשוני ולסייע לכל מי שמתמודדת עם הריון תאומים זהים עם שליה משותפת

כאשר הגענו לאולטרסאונד הראשון כבר הבנו שמדובר בהריון מיוחד. הטכנאית רואה דופק, ואז עוד אחד. אבל היא לא מחייכת ונראית מודאגת. יש לנו תאומים זהים ( אחר כך נגלה שהן תאומות ) אך היא לא מצליחה למצוא את המחיצה בינהן. היא חוששת שהן באותו שק אבל בבדיקה הבאה כבר רואים מחיצה, עדינה אבל קיימת ומאבחנים את ההריון שלנו כהריון מונו – בי :תאומות זהות בשני שקי הריון נפרדים אך עם שליה אחת משותפת.קרא/י עוד «

אני זוכרת

אני זוכרת את יום שבו גיליתי שאני בהריון. הייתי כל כך מאושרת ונרגשת ובאולטרסאונד כשגיליתי שאתם שתיים, תאומות זהות, שיהיו לי שתי בנות קטנות ויפות. אני זוכרת שנשאתי אתכן חמישה חודשים ארוכים יחד, עד שהכל השתבש. כל כך רציתי אתכן. עשיתי הכל כדי להציל אתכן אבל זה לא היה בשליטתי.

אני זוכרת את הלילה הנורא שבו הבנתי שהמצב מידרדר. איך ראיתי אתכן באולטראסאונד מחובקות ולא הסכמתי לשמוע אף מילה על הפסקת הריון. אני זוכרת רגעי האושר שהיו, את התזוזות הראשונות בבטן, את האהבה הגדולה לתינוקות שעדיין לא נולדו. ואת האכזבה והכאב מכים בי.

את הדרך לחדר הניתוח, את המיטה הקרה והאור המסנוור. את המראה של שתיכן על המסך כשהמחט הנוראית מטיילת ביניכן. את הבוקר שגיליתי בו שאחת מכן איננה. קטנה שלי, מתה אצלי ברחם, עוד לפני שנתתי לך שם. את התחושה שהשמיים נופלים עלי. את השכנוע העצמי, שחייבים להילחם. שנילחם יחד.

אני זוכרת חודשים של מלחמה. כאב פיזי. כאב לב. דאגה חרדה ותקוה. זוכרת שלאורך כל הדרך האמנתי שהכל יהיה בסדר. את הריח בבית החולים, את הבדיקות, את התקוות, את כסא הגלגלים. את המים שלא מפסיקים לרדת. את המפגשים המאושרים שלי בכל בוקר באולטראסאונד איתך, שורדת נפלאה שלי, ואת הבוקר הנורא בו הבנתי שהמלחמה נגמרה.

את המחט הגדולה והנוראית חודרת דרך הרחם שלי אל הלב שלך. את התנועות שפסקו. את השקט. זוכרת את הצירים מגיעים, את הכאב, את הזעקות. את הדרך לחדר הלידה. את העיניים מלאות הכאב והרחמים שמביטות בי מכל עבר.

את הבכי. הכאב המפלח. את נהמות הבכי וזעקות השבר. זוכרת את הרגע שיצאתן מתוכי. את השקט הנורא.

אותך, שורדת מושלמת, רצינית ודוממת, את הריסים שלך, והעור החלק. את השפתיים שלך שנראות כמו שלי. את העצב הנורא. זוכרת את הבטן הריקה, את הנסיעה הארוכה הביתה. את החזרה בידיים ריקות.

את משפטי הנחמה שלא מנחמים, את הימים הארוכים שאחרי הלידה. אמא בלי ילדות.

אני זוכרת אתכן. ולעולם לא אשכח.

יום ההולדת שלי, היום בו הילדות שלי היו צריכות להיוולד. אתן במרחבים ואני כאן, זוכרת.


 

————————-
מילים לחן :אברהם טל
—————————
את במרחבים
מתוך כאב גדול
נשארת השלמה

מתוך השאלות
התהיות והפחדים
נשארת השלמה

המראת מעל הכל
פרשת כנפיים
חזרת אל המקור
אין כבר שאלות

בלי לדעת למה
בלי לדעת לאן
את הולכת
שלמה


 

 

אודות

הבלוג עוסק בנושאים רגישים ולא פשוטים. אם גם אתם מתמודדים עם אובדן תינוק ולידה שקטה, אני מקווה שתמצאו כאן נחמה, סיוע או מקום מפלט. אובדן הריון ולידה השקטה הן חוויות קשות מנשוא. תהליך הפרידה מתינוקת מתה,קבורת נפלים, חוסר הכרה באבל ובאבדן, היעדר זכויות סוציאליות ועוד התמודדויות שנוספו בהמשך הדרך. ההחלטה על הפסקת ההיריון מלווה אותי […]