קנאה

"..יש ודאי במקום נסתר
תשובה לכל דבר
אז למה דווקא לי
נגמר הכל לפני שהתחיל
.."

דני רובס

חשבתי שזה מאחורי. שזה בשליטה. שאני מצליחה לעצור את גל הקנאה, הטינה והכעס הצורב שאני מרגישה בכל פעם שאני רואה אישה בהריון. אבל זה עדיין שם.

אני מקנאה בהן על כל מה שהן לא יודעות, על התמימות ועל האושר שנגזלו ממני לתמיד. על כל מה שהיה פעם וכבר לא יחזור. על התכניות שלא יתממשו, על כל מה שלא יהיה לי לעולם. המשך קריאת הפוסט "קנאה"

מודעות פרסומת

קבורת נפלים

6bac5cfa-6cf9-43ea-9cbb-5dce87fd0540"אז לא היתה לי מכונית גדולה
אז לא ידעתי מה יש בשוליו
של הרחוב היחידי
שמעברו היו כמוסים
סודות, שדות של אירוסים
"

שלמה ארצי

החלטנו לבקר בקבר שלכן. במצב שלנו כשאין לנו מזכרת, תמונה או יום של אזכרה כל דבר שאפשר להאחז בו בו הוא חשוב. גם אם מדובר בחלקת נפלים, שם יפה שמכסה על העובדה שקברו אתכן בקבר אחים עם עוד תינוקות שלא נולדו או לא שרדו, כאילו אתם לא מספיק חשובות להיזכר

בזכות עצמכן. ישבנו באוטו, חיכינו קצת לפני שנכנסנו. שמענו הרבה סיפורים על המראות הקשים בבית העלמין, על חוסר הרצון לשתף במידע ועל ההזנחה של חלקות הקברים. התכוננו לגרוע מכל. ברדיו מתנגן השיר "שדות של אירוסים", עוד אחד משירים רבים שלא אמרו לי כלום בעבר והיום כל שורה בהם חורטת פסים של כאב בנשמתי. אני יושבת באוטו וחושבת, איפה הייתי לפני כמה חודשים. מה הייתי לפני שידעתי שיש בבית העלמין חלקת נפלים. שיש תינוקות שלא נולדים. שיש לידה שמסתיימת במוות. הכל השתנה לי, שום דבר כבר לא ישוב להיות כפי שהיה אז לפני שידעתי מה יש בשוליו של הרחוב, בשוליו של בית העלמין.

74c111e5-44dd-42cc-98d8-f3043f98eca0האדון בכניסה די נחמד, הוא משתתף בצערנו ושולף את הפרטים מהמחשב בשניות. לא נתנו לכן שמות, זה רק עוד אחד מסיפורי הזוועה ששמענו על קבורת נפלים. סיפורים שנובעים מחוסר ידע ומשקט ששורר סביב הנושא של לידה שקטה וקבורת תינוקות ונפלים. עוד התמודדות שבאה אל קיצה, החיפוש אחר הקבר שלכן. אתן קבורות תחת שם המשפחה שלי. גוש, חלקה, שורה, מקום. אנחנו הולכות בין הקברים, חולפות ליד הלוויה של אדם מבוגר. כולם בוכים, צועקים, מתפללים. לא בטוח שכולם הכירו אותו באופן אישי אבל הם כאן, מכירים במוות שלו ונפרדים ממנו לשלום. בהלוויה שלכן לא היה אף אחד. לא מי שהכיר אתכן ולא היה מי שבא להכיר בעובדה שאתן מתות ועומדות להיקבר אי שם ליד הגדר.

בדרך לחלקת הנפלים אנחנו חולפות על פני קברים של ילדים קטנים, מקושטים בפרחים, מעוטרים בציורים, הקדשות, מכתבי פרידה וצעצועים. לנו אין שום מזכרת מכן. רק תמונת אולטראסאונד מטושטשת שצולמה קצת לפני שהכל השתבש. שם אתן מחובקות, אחת מכן מפנה אלינו את גבה והשניה מרימה יד, כאילו מנופפת לשלום. אני מסתכלת עליה והבטן שלי כואבת, מתכווצת. אקדח טעון געגועים. אני מרגישה שאין לי כוח להמשיך וללכת אבל אין לי ברירה. כמה סמלי. בתום דרך ארוכה שנראית כמו נצח אנחנו מגיעות לשורה האחרונה, נעצרות מול שלט שמכוון לחלקת הנפלים. נראה שמישהו עשה פה מאמץ רציני כדי לתת למקום צורה נעימה ככל האפשר. אחרי כל תיאורי הזוועה ששמענו אנחנו מבינות שככל הנראה המלחמות שהורים אחרים נאלצו להילחם שינו משהו, אם לא בתפיסה של החברה קדישא אז לפחות בהתנהלות וכלפי חוץ. דשא מלאכותי, כמה חלוקי נחל, פינה מוצלת לשבת ולהתייחד.

אין לנו מושג איפה אתן באמת. אתן מונחות שם, זו לצד זו, כמו שהייתן ברחם. ולצידכן מונחים תינוקות אחרים, שותפים לגורל. אולי זה לטובה. אנחנו בוחרות פינה נעימה יחסית, רחוק מהמבנים שליד הגדר שאנחנו אפילו לא מעזות לדמיין מה יש בתוכם. בחרנו פינה, וניגשנו לעמוד בה. מה עושים עכשיו? להתפלל? לדבר אליכן? אני מסתכלת על המזכרות שהשאירו הורים אחרים ולא מבינה איך להמשיך. אחרי דקות ארוכות שבהן אני לא בטוחה מה לעשות אני קוראת עליכן קדיש. הרי אין איסור או סיבה הלכתית שאוסרת על אם לקרוא קדיש על ילדיה. בדיוק כמו שאין סיבה הלכתית לכך שקברו אתכן ללא נוכחות המשפחה, ללא שם, ללא הלוויה, ללא קבר משלכן וללא מצבה. אלו הרגלים, מנהגי המקום, או יותר נכון מנהגים של מקום אחר, אנשים אחרים, רחוקים מאיתנו שנות אור בתפיסת העולם אבל למרבה הצער עדיין מכתיבים את המשך החיים שלנו, את חוסר היכולת שלנו להתאבל עליכן, להיפרד כראוי, לכבד את זכר הבנות שלנו ולסגור מעגל. לשבת עליכן שבעה, לספר עליכן, על המלחמה שנלחמנו בשבילכן ולקבל מהסביבה את ההכרה באבל שלנו ובאובדן שלכן. הם שמו אתכן בקבר אחים, מונחות בשקט, ליד הגדר. עוד דבר שנלקח מאיתנו, חוסר שליטה שמאפיין כמעט כל דבר בחיים שלנו מאז שאיבדנו אתכן. אנחנו מדליקות נרות נשמה ומניחות זר פרחים. זר חמניות מול השמש, צהובות ושמחות. רצינו כל כך לאהוב אתכן, לראות את הנשמות שלכן מתגלמות בחומר. הייתן אמורות להאיר את חיינו, להביא שמחה ואור ובמקום זה אנחנו מניחות פרחים על קבר של תינוקות.

אנחנו מסתובבות והולכות לכיוון היציאה, הדרך חזרה לא נראית ארוכה וקשה כמו שהייתה קודם. אני חוזרת לנשום, מפסיקה לבכות. אני חושבת על הדרך הארוכה שעוד מחכה לנו. האם אי פעם נוכל לחזור להיות מה שהיינו? מי שהיינו? האם נזכה שוב לצחוק, נצליח לשמוח, נעיז לחלום. האם אפשר למצוא כוחות ולהאמין שדברים טובים עוד יכולים לקרות?

אנחנו מחליטות שעוד נחזור. אנחנו עוד נמצא דרך לסמן את מקום מנוחתכן בכבוד, בתקווה שנמצא מנוחה לכאב שלנו, נגיע להשלמה מסויימת. משהו שיהפוך את הדרך לפחות קשה וכואבת.

זהר ותמר האהובות שלנו, חסרות לנו כל כך. יהי זכרן ברוך.

 

 

TTTS | תסמונת העברת דם בין עוברים

איך איבדתי את התאומות שלי בגלל תסמונת העברת דם בין עוברים

הפוסט הזה נועד לספק מידע ראשוני ולסייע לכל מי שמתמודדת עם הריון תאומים זהים עם שליה משותפת

כאשר הגענו לאולטרסאונד הראשון כבר הבנו שמדובר בהריון מיוחד. הטכנאית רואה דופק, ואז עוד אחד. אבל היא לא מחייכת ונראית מודאגת. יש לנו תאומים זהים ( אחר כך נגלה שהן תאומות ) אך היא לא מצליחה למצוא את המחיצה בינהן. היא חוששת שהן באותו שק אבל בבדיקה הבאה כבר רואים מחיצה, עדינה אבל קיימת ומאבחנים את ההריון שלנו כהריון מונו – בי :תאומות זהות בשני שקי הריון נפרדים אך עם שליה אחת משותפת. המשך קריאת הפוסט "TTTS | תסמונת העברת דם בין עוברים"

מכתב לתינוקת שלא נולדה

"בא לו הלילה, ושקט עכשיו.
בא געגוע, לראות לחבק אותך
מה שעובר בי, זה יותר ממילים
יש כאן הכל אבל אין אותך"

אריק איינשטיין

תינוקת שלי,

תאריך הלידה המשוער שלך חלף לפני שלושה שבועות ואני עדיין מתלבטת ושואלת את עצמי איך להנציח ולכבד את זכרך. זה מצחיק איך בזמן הקצר שהיה לנו יחד השארת רושם כל כך גדול ונצחי על החיים שלי.

ייחלתי לבואך, התנחמתי בך לאחר האובדן של אחותך התאומה שנראה כאילו קרה לפני כל כך הרבה זמן, ואז ביום אחד גם התקווה הזו נעלמה.

נלחמת והיית הפתעה מוחלטת, בחייך הקצרים שחיית בתוכי הבנתי שאת בעלת אופי, לוחמת קטנה ועקשנית. פשוט לא היה לנו מזל וזה כמו שכולנו למדנו, הדבר הכי חשוב בחיים. אבל אני לעולם לא אצטער עליך. לעולם לא אצטער שהדברים קרו בדיוק כמו שקרו. אם כבר לאבד אותך, אז בתוך תהליך כזה שבו ביליתי איתך שעות, למדתי להכיר אותך וזכיתי להיפרד ממך. צר לי שהייתי צריכה לקבל החלטה קשה כל כך עבורך, עבורנו. אבל אני לא מתחרטת על ההחלטה. האהבה העצומה שלי אלייך, האחריות שחשתי כלפייך והרצון שלי למנוע ממך כאב וסבל היו חזקים מכל כאב פיזי ונפשי שחשתי בעצמי. רציתי אותך, אהבתי אותך ורציתי להגן עליך.

מיום ליום מתחזקת אצלי ההבנה שכך גזרתי על עצמי חיים של סבל וכאב ועדיין אינני מתחרטת. אני מתנחמת בידיעה שהיית מוגנת בתוכי. לא חשת כאב, לא דאגת, לא סבלת. אני לא מאמינה גדולה בעולמות שמעבר, אבל מדי פעם מתנחמת במחשבה שאולי יש איזה עולם אחר, מקביל שבו את קיימת ואת שם, שקטה ורגועה ויודעת שהיית אהובה. שאת עדיין אהובה וחסרה לי כל כך.

מאז שאיבדתי אותך אני מתנדנדת בין רגעים של השלמה ובהירות לבין תהומות אפלים של כאב ויאוש, לפעמים כואב לי כל כך שאין לי כוח להמשיך ואני נשאבת אל תוך חשכה וריקנות עצומה. ושוב עולה אל מקומות גבוהים של הבנה והשלמה, וחוזר חלילה. החסר שלך, החלל בחיי לא נותנים לי מנוח ואני משקיעה את כל כוחותיי במלחמה מתמדת בין הניסיונות לשכוח לרגע מהאובדן ולהתרומם לבין הצורך העז לזכור אותך, לראות את פנייך שמיטשטשות ונעלמות מזיכרוני ולא לשחרר. כשהבנתי שהסיכויים שלך להיוולד בריאה קטנים מאוד התחזק בי הצורך לקחת שליטה על מה שיקרה לך ולי ולא לתת לגורל להכריע. אולי קצת יותר קשה לי בגלל זה, אולי הכל יכול היה להיות אחרת אם הייתה לי אמונה עיוורת בכוח עליון, בתפילות או קמעות אבל לא הצלחתי להאמין שהכל יהיה בסדר. רציתי לדעת בוודאות. נקרעתי בין הרצון שלי ללדת אותך ולקוות לטוב לבין ההבנה שלי שהסיכויים נגדנו. למרות שאני אמא שלך את לא מכירה אותי כל כך טוב ולא יודעת שאצלי השכל מנצח את הרגש, למרות שמרוב אהבה וכמיהה אלייך זה כמעט והשתנה. את השתתפת בכל שיחה ודיון בנושא בצורה ערה. בעטת וזזת בכל פעם שרק עברה בי המחשבה על כך שאאלץ להיפרד ממך.

כבר הייתי מוכנה לנסות ולהאמין, להמר ולתת לזה לקרות לבד. ללדת אותך ולהאמין שיהיה בסדר. לעטוף אותך בצינורות ומכשירים ולקוות שהרפואה תציל אותך ואותנו מהגורל הנורא שמאיים לבוא עלינו. היינו מוכנות לקבל אותך ולגדל אותך באהבה בידיעה שאת עלולה להיוולד מוקדם מאוד ולסבול מההשלכות של זה כל חייך. אבל את כנראה דומה לי מאוד, הפסקת להאמין, הלכת נחלשת ונלחמת פחות ופחות.

התכוננתי ללידה שלך. היה לי זמן לעכל ולהבין אני אלד אותך מתה. זה מוזר לכתוב על לידה ומוות באותו המשפט אבל מאז שאיבדתי אותך החיים שלי מתנדנדים בדיוק על הקו הזה שבין מוות לחיים. נולדת בלידה שקטה, ללא בכי של תינוק וללא פעימות לב. אחרי שעות של כאבים, בכי והזיות היינו שם רק אנחנו וסבתא שלך בחדר וסבא שלך מעבר לדלת. היית יפה כל כל, ברורה ונקייה ורצינית כל כך. את דומה לי להפליא. בחנתי את הפנים שלך וחיבקתי אותך, ביקשתי ממך סליחה ונפרדתי ממך. לא צילמתי אותך ועל כך אני מתחרטת מאוד. אם הייתי יודעת כמה אתגעגע, כמה ארצה להביט בך וכמה אפחד לשכוח את הפנים שלך לא הייתי מהססת. אבל פחדתי מאוד מהיום שאחרי, שאדע תמיד שבאחת המגירות בבית יש תמונה של התינוקת שלי, מתה.

מאז עברו ארבעה חודשים ועשרה ימים. לא עברה שעה שבה לא חשבתי עלייך. תמונת האולטראסאונד האחרונה שלך מולי כל הזמן והזיכרון שלך, ילדה יפה ונהדרת לא מרפה ממני. אני מתפקדת, עובדת ומשתדלת להמשיך בחיים אבל בעולם מקביל אני חיה את האובדן שלך בכל רגע ובכל דקה. לפעמים אני חושבת שזה העונש שלי על הבחירה שעשיתי, ואז נזכרת שאף אחד לא מעניש אותי בדיוק כמו שאף אחד לא היה מציל אותך.

אני מרחפת. משתדלת להגיב בסבלנות ובנימוס כשאנשים מסבירים לי מה אני צריכה לעשות או להרגיש, מבקשים ממני לשכוח אותך להמשיך הלאה ולחשוב על ההיריון הבא. נקרעת מכאב כשהאחיינים שלי מדברים עלייך, כשהקטנה שואלת אם עדיין יש לי תינוקת בבטן ומסבירה לי שיהיה לי עוד תינוק. לא לדאוג.

אני יודעת שלעולם לא אצליח או ארצה לשכוח. כל בטן גדולה של אישה בהריון מזכירה לי אותך, הבטן שלי עדיין מתכווצת מגעגוע לתנועות שלך וכשהעצב מציף אותי אני לא מצליחה אפילו לנשום. אני מנסה להשלים עם האובדן שלך, עם אובדן החלום שלנו על תינוקות בריאים וצוחקים שנאהב ונחנך ונגדל בשמחה. כל כך הרבה דברים שרציתי לומר לך, לשיר לך, לעשות איתך ובשבילך יישארו תמיד בגדר חלומות, סגורים בתיבה עמוק בזיכרון. אני חושבת שביום שאיבדתי אותך איבדתי את התקווה, את היכולת לחלום.

את תמיד איתי, חלק ממני, גם אם ארצה לשכוח אני לא מאמינה שאוכל. החיים שלי נקשרו בשלך ומשהו בי מת יחד איתך. געגוע אינסופי ילווה אותי תמיד וצער עמוק יהיה לנצח חלק מחיי.

ואולי אני טועה, אולי יש עולם שלם מעבר ואולי בגלגול אחר ניפגש.

אוהבת ומתגעגעת, אמא.

אמא

הכנההייתי אמא מהרגע הראשון שראיתי את הלבבות הקטנים פועמים בתוכי, הזהות שלי השתנתה והתפקיד שלי בחיים השתנה. יכולתי לראות את עצמי משתנה ו מתקדמת בנתיב חד סטרי שממנו אין חזרה לעולם, קדימה בדרך להורות. עד שפתאום לא היה בתוכי כלום. את מותה של התאומה הקטנה שלי ברחם השתדלתי להדחיק. לא רציתי להבין את משמעות הדבר באמת, לדעת שאני אשא אותה מתה בתוכי עד שאלד. רציתי להישאר אופטימית, להשקיע את הכוחות שלי במלחמה על השורדת שלי. ובלידה השקטה כאשר שתיהן נולדו, ללא רוח חיים, הבטן הריקה וחוסר התקווה לא השאירו מקום לספק. הרגשתי תלושה, לא יודעת מה מקומי.
הייתי בהריון, עשיתי למען התינוקות שלי כל מה שיכולתי לעשות. הקרבתי, סבלתי , קיוויתי, ילדתי אותן אבל הן לא פה ואני לא אמא של אף אחד. אני אמא בזיכרון, בכל דמעה שזולגת כשאני רואה משהו שהזכיר לי אותן ואת החלומות שרקמתי עבורן, עבורי.
אני אמא עצובה שמדליקה נרות זיכרון ויוצאת בראשי למסע חיפוש אחר קבר לא ידוע, תמונה שלא צולמה ותוצאות נתיחה ששוכבות ומעלות אבק על שולחן של איזו פקידה.
אני אמא שמציינת בלב תאריכים שרק היא זוכרת, שמתכווצת כשהיא שומעת את השם שהתכוונה לתת לתינוקת שלה. אמא שיודעת איך מרגישים כאבים של לידה בלי אדרנלין שיציף אותי לקראת מפגש עם תינוק חדש. אמא שלוקחת כדור לייבוש החלב, שלא ימלא את גופי ויזכיר לי עוד את מה שאיבדתי.
אמא שחוזרת לעבודה, בלי בטן, עם עיניים נפוחות ולא מסוגלת לשמוע את הסיפורים על תינוקות של אחרים. אמא שלא מצליחה לעצור את הדמעות כשהיא רואה אם אחרת דוחפת עגלה, תינוק שרץ לקראתי בחוף הים, אמא שבורחת ומתחבאת מנשים בהריון, לא יכולה לראות את הבטן שלהן ולא רוצה שהן יפחדו מהמבט שלי על הבטן שלהן.
אמא שלא מצליחה להסביר למה אחרי שעברו חודשים היא עדיין לא מסוגלת לצאת לבלות, לא יכולה ליהנות משום דבר. אמא אבלה.
אמא שחשה את האובדן בכל מקום ובכל רגע, שיודעת שאף אחד כבר לא רוצה לשמוע על מה שקרה לה, שמצפים ממנה לשכוח ולהמשיך הלאה. אמא שרוצה לצרוח לכ מי שחושב אחרת שזה היה תינוק, לא עובר ושהוא ילד לכל דבר. ואני אמא שלו. אבל במקום זה מוחה דמעה, מחייכת בנימוס והולכת בידיעה שגם מבלי שהתנפלה על מישהו עדיין חושבים שהיא משוגעת.
אמא שמתנדנדת בין הצער של אובדן הילד שלה לבין השמחה עבור חברות שמצפות ללידת הילד שלהן. שנאבקת בכל הכוח ברצון שלה לשנוא את כולם, משכנעת את עצמה שהיא עוד תלד תינוק חי והכל יסתדר למרות שהיא יודעת ששום דבר לא ישנה את מה שקרה לה או יטשטש את הכאב. אמא שלא יכולה לשמוע שירים כי כל שורה מדברת אליה ועליה, על האובדן והכאב והיא תמיד בוכה. אמא שעוברת במהירות ליד חנות לבגדי תינוקות ותוקעת מבט ברצפה, רק לא להסתכל ושוב לכאוב.
אמא שאף אחד לא חושב שהיא אמא. היא לא אמא שכולה, לא אמא שהתינוק שלה מת אחרי שהספיקה לשמוע אותו בוכה או להראות אותו לכולם. אמא שלתינוק שלה אין קבר או תעודת פטירה. אמא שלא שמעה את הקול של התינוק שלה ולא שרה לו שיר. אמא שלא רוצה לחגוג ביום ההולדת שלה. אמא שנושאת את הכאב שלה לבד ולא רוצה להכביד איתו על אף אחד אחר. אני אמא של תאומות זהות, מתות. אמא שהספיקה לבחור שם רק לאחת מהן ולא מוכנה לבחור שם בדיעבד, כי שם בוחרים מתוך שמחה וציפייה ולא מתוך רצון לכתוב שם על קבר.
אמא של תינוקות שקבורות בקבר נפלים, במקום לא ידוע. אני אמא שיודעת שאם היא תשכח אף אחד לא יזכור בשבילה ושזו המשימה שלה להמשך החיים.
אמא עצובה.

לאתר לידה שקטה

אני זוכרת

אני זוכרת את יום שבו גיליתי שאני בהריון. הייתי כל כך מאושרת ונרגשת ובאולטרסאונד כשגיליתי שאתם שתיים, תאומות זהות, שיהיו לי שתי בנות קטנות ויפות. אני זוכרת שנשאתי אתכן חמישה חודשים ארוכים יחד, עד שהכל השתבש. כל כך רציתי אתכן. עשיתי הכל כדי להציל אתכן אבל זה לא היה בשליטתי.

אני זוכרת את הלילה הנורא שבו הבנתי שהמצב מידרדר. איך ראיתי אתכן באולטראסאונד מחובקות ולא הסכמתי לשמוע אף מילה על הפסקת הריון. אני זוכרת רגעי האושר שהיו, את התזוזות הראשונות בבטן, את האהבה הגדולה לתינוקות שעדיין לא נולדו. ואת האכזבה והכאב מכים בי.

את הדרך לחדר הניתוח, את המיטה הקרה והאור המסנוור. את המראה של שתיכן על המסך כשהמחט הנוראית מטיילת ביניכן. את הבוקר שגיליתי בו שאחת מכן איננה. קטנה שלי, מתה אצלי ברחם, עוד לפני שנתתי לך שם. את התחושה שהשמיים נופלים עלי. את השכנוע העצמי, שחייבים להילחם. שנילחם יחד.

אני זוכרת חודשים של מלחמה. כאב פיזי. כאב לב. דאגה חרדה ותקוה. זוכרת שלאורך כל הדרך האמנתי שהכל יהיה בסדר. את הריח בבית החולים, את הבדיקות, את התקוות, את כסא הגלגלים. את המים שלא מפסיקים לרדת. את המפגשים המאושרים שלי בכל בוקר באולטראסאונד איתך, שורדת נפלאה שלי, ואת הבוקר הנורא בו הבנתי שהמלחמה נגמרה.

את המחט הגדולה והנוראית חודרת דרך הרחם שלי אל הלב שלך. את התנועות שפסקו. את השקט. זוכרת את הצירים מגיעים, את הכאב, את הזעקות. את הדרך לחדר הלידה. את העיניים מלאות הכאב והרחמים שמביטות בי מכל עבר.

את הבכי. הכאב המפלח. את נהמות הבכי וזעקות השבר. זוכרת את הרגע שיצאתן מתוכי. את השקט הנורא.

אותך, שורדת מושלמת, רצינית ודוממת, את הריסים שלך, והעור החלק. את השפתיים שלך שנראות כמו שלי. את העצב הנורא. זוכרת את הבטן הריקה, את הנסיעה הארוכה הביתה. את החזרה בידיים ריקות.

את משפטי הנחמה שלא מנחמים, את הימים הארוכים שאחרי הלידה. אמא בלי ילדות.

אני זוכרת אתכן. ולעולם לא אשכח.

יום ההולדת שלי, היום בו הילדות שלי היו צריכות להיוולד. אתן במרחבים ואני כאן, זוכרת.


 

————————-
מילים לחן :אברהם טל
—————————
את במרחבים
מתוך כאב גדול
נשארת השלמה

מתוך השאלות
התהיות והפחדים
נשארת השלמה

המראת מעל הכל
פרשת כנפיים
חזרת אל המקור
אין כבר שאלות

בלי לדעת למה
בלי לדעת לאן
את הולכת
שלמה


 

 

אובדן ההריון שלי

761dcec8-6dfd-43ea-bb3f-c62934628648איבדתי את התאומות שלי, כל אחת בזמן אחר. אני מבינה שזה נשמע הזוי אבל זה מה שקרה. ההיריון הראשון שלנו שציפינו לו כל כך ותכננו אותו לפרטי פרטים. זה התחיל בשמחה גדולה, בבטא גבוהה מאוד ובבדיקת דופק שבה ראו שני לבבות פועמים.

כבר באותה בדיקה הבנו שמדובר בהריון שונה, תאומות זהות עם שלייה משותפת, ושיש בו הרבה סיכונים. אבל הטבע שלנו הוא להיות אופטימיים ולהאמין שיהיה בסדר. מתחילים מעקב הריון בסיכון, הבנות מתפתחות נהדר ונראה שאנחנו נתגבר על כל המכשולים.

ואז בשבוע 19, בבדיקת אולטראסאונד שגרתית מאבחנים אצלנו TTTS בדרגה 3. מה זה בכלל אומר, איך ממשיכים מכאן? הבנות שלנו חולקות ביניהן לא רק את הרחם ואת ה DNA, הם גם מעבירות דם מאחת לשנייה. המצב כבר ממש חמור והתאומה הקטנה שלנו כבר סובלת מהרבה בעיות וממש נמצאת בסכנה.

יום למחרת הבדיקה הגעתי לחדר מיון עם צירים. התאשפזתי ועברתי במהירות ניתוח לצריבת כלי דם משותפים, בניסיון להפריד ביניהן. זריקת אפידורל, חדר ניתוח קר ואני שוכבת על המיטה ורואה באולטראסאונד את המחט הגדולה מטיילת ביניהן ואיך הן נוגעות אחת בשנייה, מחובקות.

למחרת בבוקר הקטנה שלי נפטרה ברחם. אבא שלי דוחף  אותי על כסא הגלגלים לבדיקת אולטראסאונד כשעל הברכיים שלי מונח דף ועליו כתוב "חשד ל IUFD". עד שאנחנו מגיעים אני כבר יודעת מה זה אומר וכשמבשרים לי שאין דופק אני לא מצליחה לעכל. היא מתה בתוכי. היא שוכבת בתוך הרחם שלי ללא רוח חיים וממתינה ללידה של אחותה, רק אז תצא משם. חשבתי שהשמיים נופלים עלי. אין לי דרך אמיתית לתאר את הצער והכאב ואת ההתמודדות עם המחשבה שהיא איננה, אבל היא אצלי בתוך הגוף. כאב לי כל כך שאפילו לא העלתי על דעתי שיכול להיות קשה עוד יותר.

נשארתי בשמירת הריון קפדנית בבית החולים. המצב לא ברור בגלל ירידת מי שפיר שמתפתחת בעקבות הניתוח. עשינו חור ברחם כדי לנסות להציל ועכשיו החור הזה שלא נסגר מאיים לעשות בדיוק את ההיפך. אני מקפידה על שמירה בשכיבה, שלוש בדיקות דם ביום, טיולים בכסא גלגלים, בדיקת אולטראסאונד בכל בוקר. ככל שחולפים השבועות נראה שהחיים חוזרים למסלולם. אני נלחמת ביום כמו לביאה על התאומה הגדולה שלי ומתרסקת ובוכה בלילות על התאומה הקטנה שלי. בינתיים התאומה גדולה שלי, השורדת, מנצלת את המקום שהתפנה לה, גדלה והתפתחה יפה. זזה ל הזמן ומגיבה לכל צליל וטעם.

הבדיקות נהדרות והיא גדלה וזזה הרבה. אבל המים המשיכו לרדת. בוקר אחד, יום אחד בלבד לפני שבוע 24, מדברים איתי על הפסקת הריון. הם צופים שאלד תוך כמה ימים עד שבועות. הריאות לא יספיקו להבשיל, היא לא תשרוד ואם היא כן מצפים לה חיים קשים של כאב, חולי, ונכות. מציגים לי סטטיסטיקות על אוטיזם ושיתוק מוחין. עיוורון וחירשות.

לא האמנתי שאחרי כל מה שקרה, אני זו שאצטרך לקבל את ההחלטה להמית את הגדולה שלי, השורדת. לאחר התייעצות עם מומחים, ביקור קשה בפגייה ומחשבות רבות הוחלט על הפסקת הריון.

השורדת שלי בעטת וזזה עד הרגע האחרון. עד שהמחט נוגעת בלב הקטן שלה ומפסיקה אותו לנצח. עכשיו הן שתיים. תאומות זהות, מתות, אצלי ברחם. הלידה מתחילה עם ציטוטק שעתיים אחר כך.

12 שעות של צירים, אפידורל, דמעות וכאב. הן יוצאות לעולם, ושקט. החזקנו את הגדולה שלנו, נישקנו וחיבקנו וביקשנו סליחה. ניסיתי להסביר לה ולעצמי שלא יכולתי לגרום לה סבל, שעשיתי הכל בשבילה. היא הייתה יפה ונקייה, שלווה ורצינית. הבת הגדולה שלי. מהקטנה נאלצתי להיפרד מבלי לראות. עבר זמן רב מידי והמיילדת מסרבת בתוקף.

היינו איתה עד שלקחו אותה מאיתנו.

ולמחרת חזרתי הביתה, בטן ריקה, גוף מדמם וחור ענק בלב.

אודות

שרון מזרחיהבלוג עוסק בנושאים רגישים ולא פשוטים. אם גם אתם מתמודדים עם אובדן תינוק ולידה שקטה, אני מקווה שתמצאו כאן נחמה, סיוע או מקום מפלט.

אובדן הריון ולידה השקטה הן חוויות קשות מנשוא. תהליך הפרידה מתינוקת מתה,קבורת נפלים, חוסר הכרה באבל ובאבדן, היעדר זכויות סוציאליות ועוד התמודדויות שנוספו בהמשך הדרך. ההחלטה על הפסקת ההיריון מלווה אותי בכל שעה ורגע ולא נותנת לי מנוח. אני מקווה שמי שנאלצה לחוות לידה שקטה תמצא נחמה במילים, תוכל להזדהות ולדעת שהיא לא לבד.

שרון.

המשך קריאת הפוסט "אודות"