זכרון

באמצע הלילה כשאלומת אור דקה חוצה את החדר

אני מחזיקה את אחותך על הידיים

ורואה אותך.

היא מטה את הראש לאחור, שבעה ורגועה ושוקעת אל תוך שינה חמימה

ואז באותו רגע בדיוק,

אני רואה אותך.

הפנים שלה שלוות, היא מצמידה את הגבות כאילו שהיא מתרכזת במשהו

ואני מערסלת ומנשקת אותה על המצח,

כמו שנישקתי אותך.

ואחרי שאני מניחה אותה במיטה, מכסה ומלטפת אני נפרדת ממנה

ונכנסת למיטה עם הגעגוע אלייך,

עם הזכרון שלך, איתך.

וחושבת על הדקות הבודדות שבהן החזקתי אותך

ואומרת תודה על זה שאני עדיין זוכרת את פנייך ושיש לי

עוד דרך לזכור אותך.

לאתר לידה שקטה

בין חושך לאור

בעוד כמה חודשים אציין שנתיים ללידה השקטה שלי. מאז קרה לי כל כך הרבה. הרבה רע והרבה טוב. מחול שדים, סערה שחורה שאיימה לבלוע אותי ומתוכה הגחתי שוב, אדם אחר.

אחרי הלידה השקטה לא חגגתי דבר. לא הצלחתי לשמוח. יום ההולדת בוטל והחגים הפכו קשים מאוד, מזכירים לי את כל מה שכמעט קרה, את המשפחה שכמעט והיינו, את הברכה שנלקחה מאיתנו לנצח. איך אפשר לשמוח ולחגוג כשבנותיי הבכורות קבורות באדמה. כל חג מביא איתו את הקושי שלו ובמיוחד בחג החנוכה. חג האור שהדגיש והעצים את החושך שלי, את הניסים והנפלאות שלא קרו.

קרא/י עוד «

אף אחד לא רוצה לדעת שתינוקות יכולים לא להיוולד

טור שלי באתר onlife בנושא לידה שקטה והתגובות מרגשות ומעודדות. שתפו והפיצו כדי שנגיע לכמה שיותר נשים שזקוקות לתמיכה וחיבוק.

אף אחד לא רוצה לדעת שתינוקות יכולים  לא להיוולד – באתר onlife.co.il

"לא כל הריון מסתיים בלידה של תינוק חי. יש לידות שמסתיימות בלידה של תינוק מת. כן, אני מודעת לסתירה הפנימית במשפט הזה, השפה העברית לא מותירה לי ברירה. המושג לידה שקטה הוא הכינוי ללידת תינוק מת. הביטוי שאמור להכיל בתוכו את כל המשמעויות הנוראיות, הסבל, הצער והאובדן. וכל מה שהוא מתאר זה את העובדה שבתום התהליך אין בכי של תינוק. אבל יש בכי אחר, ואין בזה שום שקט. הנפש קרועה, הגוף כואב ואין נחמה. אין מקום למנהגי אבלות, אין זמן לעכל ואין את המרחב וההבנה מהסביבה. בדידות, כאב, צער עמוק, חוסר יכולת להמשיך הלאה. הכל, רק לא שקט.

קרא/י עוד «

מכתב לעצמי של לפני שנה וחצי

"עוד תראי את כל הדרך
עוד תלכי בה היא שלך
גם אם לא תהיה תמיד קלה.
תביטי ותראי את כל הדרך
תקבעי את מסלולה,
תעברי את כל הדרך כולה
"

שמרית אור

החודש מלאו שנה וחצי ללידה השקטה שלי. שנה וחצי חלפו מהיום שבו השתנו חיי לנצח. שמונה עשר חודשים קשים, עצובים, מרגשים, מלאי חוויות עוצמתיות שבתחילתם הייתי כאובה ועצובה, כעוסה ופסימית, ובצדק. ילדתי תאומות מתות. תינוקת מתה ועוד אחד. עולמי חרב עלי ובאותו היום משהו בי מת.
האמת היא שבאותו יום משהו בי גם נולד. לא הייתי יכולה לראות זאת או לומר זאת בקול עד היום אבל עכשיו, במבט על השנה וחצי האחרונות אין ספק שמשהו קרה לי. משהו רע ונורא שהוליד אדם חדש.

אם הייתי יכולה אז לדעת את מה שאני יודעת היום, אולי הייתי בוכה פחות, אולי הייתי אופטימית יותר. אולי הייתי מקבלת את רוע הגזרה מבלי לתהות במשך חודשים אם זה באמת קרה, ולמה דוקא לי.

מכתב לעצמי של לפני שנה וחצי

קרא/י עוד «

להמשיך לחיות

אתמול יצאנו לבלות. הלכנו להופעה של פורטיס על חוף הים. זו הייתה הפעם הראשונה שהרשיתי לעצמי לצאת וליהנות מבלי שהייתי חייבת. זאת גם הפעם הראשונה שהצלחתי ממש לשחרר, נהניתי ללא רגשות אשם, נאבקת ברצון לחשוב על הבנות שלי ועל האובדן ממש בכל רגע. סוף סוף הנחתי את התחפושת, את החיוך המאולץ והשקט המנומס שאני עוטה על עצמי בכל פעם שאנחנו בחברה, כשאני יודעת שעכשיו זה הזמן להיות אדם אחר, מישהי אחרת. שלא יכולה לחלוק את המחשבות שלה עם הנוכחים, שלא מנסה אפילו להסביר. נושמת נשימות קצובות ומחכה שהזמן יעבור. פורטיס שר. אין קץ לילדות שחלפה כך פתאום. איך אפשר שלא לעשות את הקישור. אבל אני לא בוכה. היום אני נהנית. למרות שכל שורה מתוך שיר אהוב מעוררת בי געגוע מתוק לזמנים אחרים. זיכרון עצוב. איך התלבטנו אם ללכת להופעה בהריון ובסוף הסכמנו על מופע בישיבה ושיהיה בסדר. אף פעם לא מוקדם להתחיל להשמיע לכן פורטיס. כמיהה. לאושר ולשמחה שהציפו אותי אז, מזמן, רק לפני כמה חודשים.

אני מסתכלת עליה, האימא שלכן. כמה שהיא טובת לב ואבודה בתוך הכאוס הזה. איך יכול להיות שזה קרה לנו בכלל?בפעם האחרונה שקנינו כרטיסים להופעה של פורטיס קנינו אותם לכבוד יום ההולדת שלה. שבוע של יום הולדת, היו לנו הרבה תכניות. הצלחנו לממש רק חלק מהן ואז הכל קרה. את יום ההולדת הספקנו לחגוג במסעדה עם חברות. התמונות מהערב הזה עדיין ממתינות במצלמה. איך אני אמורה להתמודד עם תמונות שלי בזמן ההיריון. מצמידה בטן לבטן עם חברה. מאושרת. יומיים אחר כך הגענו לאסף הרופא. במבט לאחור שמענו שם מילים קשות מאוד. אבל כנראה שלא רצינו להקשיב. ניצוצות של הבנה, שוב חולפים כמו סרט נע. כבר אז היינו צריכות לדעת. התלבטנו אם לבטל את הכרטיסים להופעה.. הרי אין מצב שישאירו אותנו פה הלילה. אבל תכניות לחוד ומעשים לחוד. ובמקום לבלות בהופעה היא ליוותה אותי לחדר הניתוח. ויום למחרת בישרתי לה בטלפון שהקטנה שלנו לא שרדה.

החודש ההוא בבית החולים. המרחק מהבית. מלחמה אבודה והפסד אחד כואב שמלווה אותנו מעכשיו והלאה כמו אות קין. שיחה עם עוד רופא, עוד חוות דעת. אנחנו מאבדות גם את השורדת שלנו. לא נצליח להציל אותה. הרגעים האיומים בחדר הלידה. המבט חסר האונים. צעקות של כאב. בכי ותינוקת אחת מושלמת ושקטה. ניצוצות של הבנה. זה נגמר.

היום זה כבר ברור לנו. האבל הזה לא יעבור לעולם וכדאי שנלמד לשים אותו בצד לכמה שעות, לשתות בירה וליהנות מהופעה. זאת התחלה טובה. אני מתמכרת לזה, להרגשה הטובה. מחייכת. רוצה לפתוח דלת ולתת לטוב להיכנס. הערב אני מצליחה. פורטיס שר. זה כמו לרקוד עם שד שמחבק ולא עוזב. כשאתה כותב מילים אין לך מושג איך הן יתפרשו עבור אדם אחר. איפה הן יגעו, באיזה עצב חשוף. אני חושבת על עצמי, על המלחמה בעצב. על הניסיון להישאר פה כשכוחות חזקים כל כך מושכים אותי למטה. תמיד רעבים, מצדיקים את עצמם. אם אני אשכח, מי יזכור? אם אני אמשיך הלאה, איפה אשאיר אתכן? האנשים שהתרחקתי מהם, האם הם יוכלו שוב להיות חלק מהחיים שלי?

אבל הערב אנחנו מבלות. בירה, סיגריה. מוזיקה טובה. שירים ישנים עם משמעות חדשה. מחזיקה חזק את הרגע. את ההרגשה שאולי, אולי אצליח לפתוח את הדלת הזאת. להמשיך ולחיות.


ניצוצות | רמי פורטיס

כן, אנחנו שניים, האויב שהוא חבר
אני זה התחפושת ובפנים אדם אחר
צועק אל הירח, בוכה ומקלל
מסתובב כמו כלב, מוכה ומיילל

זה כמו מכת חשמל, וזה זורם ומעוות
את חוש הזמן לאן? אני הולך ומסתבך
ניצוצות של הבנה, שוב חולפים כמו סרט נע
כמו רוח סערה הם מקלפים עוד חלקים מהקליפה

הפחד מטפטף כמו רעל ונספג כמו נשיקה
אני זה המלכודת שבוי בלא תקווה
רוצה לפתוח דלת, נסגר ולא יוצא
מנסה לברוח ותמיד, תמיד חוזר.

זה כמו לרקוד עם שד שמחבק ולא עוזב
כן הוא תמיד רעב. אני הולך ומתרחק
ניצוצות של הבנה, שוב חולפים כמו סרט נע
כמו רוח סערה הם מקלפים עוד חלקים מהקליפה

חצי שנה בלעדיכן

"..אסוף את המעשים
את המילים והאותות
כמו יבול ברכה כבד משאת.

אסוף את הפריחה
אשר גמלה לזיכרונות
של קיץ שחלף בטרם עת.

אסוף את כל מראות פניה היפים
כמו את הפרי ואת הבר.
האדמה היא אפורה מתחת לשלפים
ואין לה עוד לתת לך דבר.

ואין יותר גבעול חולם על שיבולתו
ואין יותר נדרי ואסרי
רק הבטחת הרוח כי הגשם בעיתו
עוד יחונן את עפרה בתום תשרי…"

מילים: איתמר פרת

זהר ותמר, אהובות שלי,

אני מציינת היום חצי שנה ליום הלידה שלכן. 216 ימים ללכתך, תמר ו- 184 ללכתך, זהר. אני כואבת ועצובה, היום כמו בכל יום אחר בחצי השנה שחלפה. ביקרתי את הקבר שלכן היום וחשתי ריקנות עצומה. הגוף שלכן מוטל שם בין קברים של תינוקות אחרים שלא נולדו אך עצם היותכן ומותכן עוטף אותי בכל מקום ורגע. אני רוצה להאמין שיש עולם אחר מעבר, שנוכל פעם להיפגש, שאוכל לבקש מכן סליחה על שלא הצלחתי לשמור עליכן למרות המאמצים הרבים, שאוכל לקבל תשובות ולהבין למה קרו הדברים באופן הזה, אם יש סיבה שבגללה לא זכיתן להיוולד ולנשום. אם יש סיבה לכאב והעצב שמלווים אותי וכנראה לא יעזבו אותי לעולם.

אבדן התמימות ואובדן הדרך, עצב עמוק וכאב פיזי ונפשי, קנאה, צער וכעס הם מה שאני חשה בכל יום. מנעד חדש של רגשות אופפים אותי, לעיתים נושאים אותי מעלה ולאחר מכן מרסקים אותי ומשליכים אותי לתהומות אפלים ונמוכים. אני מחפשת דרך, איזו שיטה לצלוח את ים הכאב. מנסה לראות את הטוב היחסי, למנות את כל מה שמצאתי כשאיבדתי אתכן. אני אוספת אלי רסיסי זיכרונות מאושרים של חיים חדשים שצומחים בתוכי, אני אוספת את הכוחות שקיבלתי מבת הזוג האהובה שלי, אמא שלכן, אוספת את התמיכה והכוחות שקיבלתי ממשפחתנו הנפלאה שלא זכיתן להכיר, מהחברים הטובים שלא אכזבו ועמדו לצידנו כל הזמן. אני אוספת את גופי ואת מעט הכוחות שנותרו בי ומנסה להמשיך הלאה. אני רוצה שיהיו לכם אחים ואחיות, רוצה לשמוח בהם ובשאר הברכות שנתברכנו בהם ונלחמת כל הזמן לראות את המתנות הקטנות ואת הדברים הטובים שקרו לצד האבל הכבד.

אני מאמינה שההתמודדות עם הזיכרונות המאושרים והכואבים, ההתמודדות עם הבחירות הקשות שעשיתי, ההתמודדות עם מציאת הקבר שלכן וההנצחה שלכן שבערה בי והעניקה לי שקט מסוים מובילים אותי אל המקום שבו אצטרך לבחור. אם אני חיה את מותכן או אם אני משלבת את זכרכן בהמשך חיי. אני מקווה שאשכיל לבחור בהמשכיות, בהתחדשות ובצמיחה. וכעת, לפני ששנה חדשה באה אני מאחלת לכולנו כוחות לאסוף את מה שנותר, את שברי הנפש והגוף ולהמשיך לחיות. אתן תמיד תרחפו מעלי, במרחבים, תלוו אותי ברגעי אושר וכאב ולעולם תהיו צרורות בנשמתי.

אוהבת וזוכרת לנצח,

אמא.

קנאה

"..יש ודאי במקום נסתר
תשובה לכל דבר
אז למה דווקא לי
נגמר הכל לפני שהתחיל
.."

דני רובס

חשבתי שזה מאחורי. שזה בשליטה. שאני מצליחה לעצור את גל הקנאה, הטינה והכעס הצורב שאני מרגישה בכל פעם שאני רואה אישה בהריון. אבל זה עדיין שם.

אני מקנאה בהן על כל מה שהן לא יודעות, על התמימות ועל האושר שנגזלו ממני לתמיד. על כל מה שהיה פעם וכבר לא יחזור. על התכניות שלא יתממשו, על כל מה שלא יהיה לי לעולם.קרא/י עוד «