מכתב לעצמי של לפני שנה וחצי

"עוד תראי את כל הדרך
עוד תלכי בה היא שלך
גם אם לא תהיה תמיד קלה.
תביטי ותראי את כל הדרך
תקבעי את מסלולה,
תעברי את כל הדרך כולה
"

שמרית אור

החודש מלאו שנה וחצי ללידה השקטה שלי. שנה וחצי חלפו מהיום שבו השתנו חיי לנצח. שמונה עשר חודשים קשים, עצובים, מרגשים, מלאי חוויות עוצמתיות שבתחילתם הייתי כאובה ועצובה, כעוסה ופסימית, ובצדק. ילדתי תאומות מתות. תינוקת מתה ועוד אחד. עולמי חרב עלי ובאותו היום משהו בי מת.
האמת היא שבאותו יום משהו בי גם נולד. לא הייתי יכולה לראות זאת או לומר זאת בקול עד היום אבל עכשיו, במבט על השנה וחצי האחרונות אין ספק שמשהו קרה לי. משהו רע ונורא שהוליד אדם חדש.

אם הייתי יכולה אז לדעת את מה שאני יודעת היום, אולי הייתי בוכה פחות, אולי הייתי אופטימית יותר. אולי הייתי מקבלת את רוע הגזרה מבלי לתהות במשך חודשים אם זה באמת קרה, ולמה דוקא לי.

מכתב לעצמי של לפני שנה וחצי

את כל כך עצובה עכשיו ונראה לך שהכאב הזה לעולם לא יעבור. הבטן הריקה, תחושת הכשלון, רגשות האשם, הגעגוע הכואב פיזית לתינוקת שבעטה וזזה בתוכך. את מתעוררת כל בוקר לסיוט, פוקחת את העיניים ומבינה שזה באמת קרה. הן מתות. ילדת אותן מתות. והגוף שלך עוד זוכר את כאב הלידה, את הצירים. את הרגע שיצאו מתוכך. את המבט הריק של המיילדת שבוהה בך כשאת מנשקת ומחבקת את התינוקת המתה שלך וקוראת בשמה. את הנסיעה הביתה. את העיניים הנפוחות מבכי.

את מרגישה לבד. ואת באמת לבד. כי אין אף אחד בסביבתך שמסוגל לקלוט את גודל האובדן, שזוכר ומתגעגע ואוהב כמוך.

את חושבת שלא תצליחי יותר לשמוח. שלא תהני משום דבר. שלא תוכלי לשמוע שוב שירים מבלי לדמוע, שלא תוכלי ללכת ברחוב ולהרים את העיניים מהרצפה מבלי להזדעזע מאישה בהריון שעוברת מולך, מבכי של תינוק קטן בעגלה.

יש מי שאומרות לך שכאב ילך וידעך. אבל את לא באמת מאמינה. את לא באמת מבינה איך זה בכלל אפשרי. וגם אם זה ככה, את לעולם לא תרצי לשכוח אותן. את הבנות שלך שהיו אמורות להפוך אותך לאמא. את הבטן הגדולה, את תמונות האולטראסאונד. את התקוות והחלומות והתכניות לעתיד. את זהר ותמר.

אני רוצה לספר לך שבחודשים הקרובים יקרו לך הרבה דברים. את עומדת לגלות עולם חדש של שכול ומוות. להתעסק בדברים שלא חשבת שקיימים. לכאוב. לבכות. להתנתק. נשים חדשות יכנסו לחייך. בהתחלה את תקבלי מהן תמיכה והכלה, חלקן יהפכו להיות חברות ויחלקו איתך רגעי שמחה ועצב שעוד מצפים לך. חלקן יקבלו ממך עזרה, אהבה ותמיכה ויזכירו לך כמה כח יש לך ושלא הכל אבוד.

המשפחה שלך, שהיום נראית לך מנותקת לחלוטין מהאובדן ולא מזכירה את הבנות שלך בשום צורה. הם ישארו שם לצידך. חלקם ינסו כל כך להגיע אלייך אבל התהום שנפערה בינכם תיצור בינכם מרחק. חלקם יעדיפו לשתוק ואת תפרשי את השתיקה שלהם כחוסר אכפתיות. אבל חודשים אחר כך, בחדר התאוששות אחרי שתלדי את הבנות שלך אבא שלך יבכה מהתרגשות ויספר לך שהוא גאה בך על ההחלטה שקיבלת אז. ושהוא לא שכח לרגע. ואמא שלך, היא תספר לך שהפנים של התינוקת המתה שלך לא נשכחו מזכרונה ושהיא רואה את דמותה בפניה של בתך החדשה. הזמן יעבור וגם שאר בני המשפחה, גם הרחוקים יותר וגם הקרובים ידברו איתך על הנושא ואת תרגישי הקלה. את תאמרי בקול את השמות שבחרת לבנות שלך והמבטים כבר לא יהיו נבוכים. הם יהיו מלאי התרגשות וחמלה.

את גם תגלי שאת לא היחידה. מסתבר שיש סביבך נשים שאת מכירה היטב שעברו את אותה חוויה נוראית. איך לא שמעת על זה עד היום? איך לא ידעת? את תשאלי את עצמך איך התנהגת לידן, אם אמרת את אותם הדברים שהיום אומרים לך אחרים, מילים שמוציאות אותך מדעתך. שמקטינות את האובדן שלך. מבטלות אותו. ותדעי מהיום שלכל אדם סביבך יש סיפור שמשפיע על מהלך חייו. זה ישנה את הגישה שלך לבני אדם אחרים ואת תכעסי פחות , תרחמי יותר וגם תעמידי אנשים במקום כשתתחזקי קצת.

החברים שלך יתחלקו לשתי קבוצות. אלה שנחשבו בעיניך לחברים ואלה שאת מבינה שהם חברים באמת. אנשים קרובים מאוד שאת רגילה לראות בהם חלק עיקרי בחייך עומדים להיעלם. הם לא יהיו מסוגלים להכיל את השינוי שאת עוברת. חלקם פשוט יהיו נבוכים או מרוכזים מדי בעצמם ולכן ישארו מאחור. אחרים עומדים להפתיע אותך בגדול. לתמוך ולאהוב ולהקיף אותך, הם יגרמו לך להאמין שוב בדבר הזה שנקרא חברות. ויכנס אל חייך מעגל נוסף של נשים שותפות גורל. אחיות לכאב. והן יהיו היחידות שמסוגלות לדבר איתך ולשמוע ממך על מה שבאמת יש לך בלב ובראש. על הסיוטים והחרדות. על הבכי המתפרץ בעקבות תכנית טלויזיה. חברה שילדה. הזמנה לברית. מילים של שיר שמרגיש כאילו נשלח אלייך מהשמיים. על הכמיהה להריון נוסף. על הפרידה מהבנות שלך. על נתיחה. וקבורה. ופחדים. ותינוקות מתים. והם יהפכו להיות חברות אמת שלך שבבוא היום תשאבי מהן כוחות להמשיך הלאה.

התינוקות שאיבדת, הן ילוו אותך בכל רגע כמעט. את תחשבי עליהן כל רגע, תכאבי את מותן ולאט לאט הן יהפכו להיות חלק ממך, מהצד הנסתר שלך שאף אחד לא מכיר עוד. את תראי אותן בעיני רוחך, תנהלי איתן דיאלוג כואב של געגוע וכמיהה לדבר שאבד ולא ישוב ובמקביל תגדלי בתוכך את האחיות שלהן. את תנסי להפריד ולהימנע מהשוואות אבל זה לא יהיה קל. את תבקרי בחלקת הקבר שלהן וכשתצאי משם תרגישי אחרת. כאילו השארת שם מאחור חלק ממך ואת יכולה עכשיו לנסות ולהמשיך הלאה. את תשלימי עם האובדן שלהן ואחרי תקופה כבר לא תשאלי אם זה באמת קרה. את תראי את הפנים שלהן בפניהן של בנותייך החדשות ותנציחי אותן בדרכים שחלקן ישארו רק בינך ובין עצמך וכשתחשבי על זה תחייכי בשקט. כי זה עוד מקום שבו את לגמרי לבד.

והכאב, הוא לא יעבור אבל גם לא יכאב שוב באותן עוצמות ובאותה תכיפות.הזמן יעבור ואת תמצאי את עמצך מציינת תאריכים שרק את זוכרת, שירים שרק את יודעת מה המשמעות שלהם עבורך. את תכתבי, והכתיבה תשחרר אותך. ובזכותה את תעברי תהליך של החלמה שישנה את הדרך בה את זוכרת וכואבת ויאפשר לך לקום שוב על הרגליים ולהמשיך הלאה.

את תביני ששום דבר בחיים הוא לא בטוח. שלא תמיד הדברים יתנהלו כמו שתכננת. שיש סביבך הרבה כאב וצער ועדיין יש איזה כוח שמושך אותנו הלאה. בהתחלה יהיה לך קשה אבל את תעלי על המסלול מתוך בחירה. את תבחרי לא לרחם על עצמך. לא להתבוסס בכאב. לא לקבל את המציאות כפי שהיא ותפעלי לשנות את מה שבכוחך לשנות. את תשפיעי על חייהן של נשים אחרות וזה יתן לך סיבה להמשיך הלאה.

את תשמחי שוב. ותצחקי מכל הלב. ויהיו ימים שבהם לא תחשבי שוב על האובדן שלך בכל רגע ולפעמים לא תחשבי עליו בכלל. יקרו לך עוד דברים טובים. והם לא יבואו במקום ולא יתקנו את העוול הנורא אבל הם יתפסו מקום מכובד ליד ואת תיהי מספיק חכמה כדי לתת להם למלא אותך ולסחוף אותך הלאה.

את תיהי בסדר. רק תחזיקי מעמד.

אתר לידה שקטה

מודעות פרסומת

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s