להמשיך לחיות

אתמול יצאנו לבלות. הלכנו להופעה של פורטיס על חוף הים. זו הייתה הפעם הראשונה שהרשיתי לעצמי לצאת וליהנות מבלי שהייתי חייבת. זאת גם הפעם הראשונה שהצלחתי ממש לשחרר, נהניתי ללא רגשות אשם, נאבקת ברצון לחשוב על הבנות שלי ועל האובדן ממש בכל רגע. סוף סוף הנחתי את התחפושת, את החיוך המאולץ והשקט המנומס שאני עוטה על עצמי בכל פעם שאנחנו בחברה, כשאני יודעת שעכשיו זה הזמן להיות אדם אחר, מישהי אחרת. שלא יכולה לחלוק את המחשבות שלה עם הנוכחים, שלא מנסה אפילו להסביר. נושמת נשימות קצובות ומחכה שהזמן יעבור. פורטיס שר. אין קץ לילדות שחלפה כך פתאום. איך אפשר שלא לעשות את הקישור. אבל אני לא בוכה. היום אני נהנית. למרות שכל שורה מתוך שיר אהוב מעוררת בי געגוע מתוק לזמנים אחרים. זיכרון עצוב. איך התלבטנו אם ללכת להופעה בהריון ובסוף הסכמנו על מופע בישיבה ושיהיה בסדר. אף פעם לא מוקדם להתחיל להשמיע לכן פורטיס. כמיהה. לאושר ולשמחה שהציפו אותי אז, מזמן, רק לפני כמה חודשים.

אני מסתכלת עליה, האימא שלכן. כמה שהיא טובת לב ואבודה בתוך הכאוס הזה. איך יכול להיות שזה קרה לנו בכלל?בפעם האחרונה שקנינו כרטיסים להופעה של פורטיס קנינו אותם לכבוד יום ההולדת שלה. שבוע של יום הולדת, היו לנו הרבה תכניות. הצלחנו לממש רק חלק מהן ואז הכל קרה. את יום ההולדת הספקנו לחגוג במסעדה עם חברות. התמונות מהערב הזה עדיין ממתינות במצלמה. איך אני אמורה להתמודד עם תמונות שלי בזמן ההיריון. מצמידה בטן לבטן עם חברה. מאושרת. יומיים אחר כך הגענו לאסף הרופא. במבט לאחור שמענו שם מילים קשות מאוד. אבל כנראה שלא רצינו להקשיב. ניצוצות של הבנה, שוב חולפים כמו סרט נע. כבר אז היינו צריכות לדעת. התלבטנו אם לבטל את הכרטיסים להופעה.. הרי אין מצב שישאירו אותנו פה הלילה. אבל תכניות לחוד ומעשים לחוד. ובמקום לבלות בהופעה היא ליוותה אותי לחדר הניתוח. ויום למחרת בישרתי לה בטלפון שהקטנה שלנו לא שרדה.

החודש ההוא בבית החולים. המרחק מהבית. מלחמה אבודה והפסד אחד כואב שמלווה אותנו מעכשיו והלאה כמו אות קין. שיחה עם עוד רופא, עוד חוות דעת. אנחנו מאבדות גם את השורדת שלנו. לא נצליח להציל אותה. הרגעים האיומים בחדר הלידה. המבט חסר האונים. צעקות של כאב. בכי ותינוקת אחת מושלמת ושקטה. ניצוצות של הבנה. זה נגמר.

היום זה כבר ברור לנו. האבל הזה לא יעבור לעולם וכדאי שנלמד לשים אותו בצד לכמה שעות, לשתות בירה וליהנות מהופעה. זאת התחלה טובה. אני מתמכרת לזה, להרגשה הטובה. מחייכת. רוצה לפתוח דלת ולתת לטוב להיכנס. הערב אני מצליחה. פורטיס שר. זה כמו לרקוד עם שד שמחבק ולא עוזב. כשאתה כותב מילים אין לך מושג איך הן יתפרשו עבור אדם אחר. איפה הן יגעו, באיזה עצב חשוף. אני חושבת על עצמי, על המלחמה בעצב. על הניסיון להישאר פה כשכוחות חזקים כל כך מושכים אותי למטה. תמיד רעבים, מצדיקים את עצמם. אם אני אשכח, מי יזכור? אם אני אמשיך הלאה, איפה אשאיר אתכן? האנשים שהתרחקתי מהם, האם הם יוכלו שוב להיות חלק מהחיים שלי?

אבל הערב אנחנו מבלות. בירה, סיגריה. מוזיקה טובה. שירים ישנים עם משמעות חדשה. מחזיקה חזק את הרגע. את ההרגשה שאולי, אולי אצליח לפתוח את הדלת הזאת. להמשיך ולחיות.


ניצוצות | רמי פורטיס

כן, אנחנו שניים, האויב שהוא חבר
אני זה התחפושת ובפנים אדם אחר
צועק אל הירח, בוכה ומקלל
מסתובב כמו כלב, מוכה ומיילל

זה כמו מכת חשמל, וזה זורם ומעוות
את חוש הזמן לאן? אני הולך ומסתבך
ניצוצות של הבנה, שוב חולפים כמו סרט נע
כמו רוח סערה הם מקלפים עוד חלקים מהקליפה

הפחד מטפטף כמו רעל ונספג כמו נשיקה
אני זה המלכודת שבוי בלא תקווה
רוצה לפתוח דלת, נסגר ולא יוצא
מנסה לברוח ותמיד, תמיד חוזר.

זה כמו לרקוד עם שד שמחבק ולא עוזב
כן הוא תמיד רעב. אני הולך ומתרחק
ניצוצות של הבנה, שוב חולפים כמו סרט נע
כמו רוח סערה הם מקלפים עוד חלקים מהקליפה

מודעות פרסומת

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s