קנאה

"..יש ודאי במקום נסתר
תשובה לכל דבר
אז למה דווקא לי
נגמר הכל לפני שהתחיל .."

דני רובס

חשבתי שזה מאחורי. שזה בשליטה. שאני מצליחה לעצור את גל הקנאה, הטינה והכעס הצורב שאני מרגישה בכל פעם שאני רואה אישה בהריון. אבל זה עדיין שם.

אני מקנאה בהן על כל מה שהן לא יודעות, על התמימות ועל האושר שנגזלו ממני לתמיד. על כל מה שהיה פעם וכבר לא יחזור. על התכניות שלא יתממשו, על כל מה שלא יהיה לי לעולם.

ולאחרונה זה סוג חדש קנאה. זו לא הקנאה בבטן הנפוחה ולא הבכי המתוק של תינוק או פרסומת דביקה למזון תינוקות בטלוויזיה. אני מקנאה באמהות, בהורים שמחזיקים תינוק חי בזרועותיהם. בכל מי שהמוות לא קרע את הילד הבכור שלה ממנה ואיתו את התמימות שלה לכל החיים. אני מקנאה במי שלא מבינה איך בשקט בשקט אסון כזה יכול לנפץ את כל מה שהיה ויש ויהיה לה בחיים. אני מקנאה בכל אחת שההיריון שלה לא הסתיים בשקט נורא, ללא בכי של תינוק ושלא יודעת איך נשמעות אנחות הכאב והצער שלה עצמה כשלוקחים מידיה את התינוק המת שלה.

בכל מי שלא מרגישה שהיא שונאת את עצמה, את הגוף שלה, את חוסר המזל שלה, את אלוהים. אני מקנאה בכל מי שלא יודעת מה זה לעמוד ליד קבר של תינוק שלא זכה לחיות. בכל מי שלא ראתה את פניהם של האנשים הכי קרובים לה המומים ושותקים. את כל מי שלא מכירה את כאב הלידה כשהידיים ריקות ואין מה שימלא אותה בשמחה. אני מקנאה בכל מי שנכנסת לקופת החולים ולא מתכווצת בכאב משתק. אני מקנאה במי שמבלה את השעות הקטנות של הלילה בהאכלות ובנדנודים ולא בנדודי שינה וגעגועים למה שלא ישוב. בכל מי שמספרת ללא חשש כמה ילדים יש לה, מבלי לספור חיים או מתים. בנאיביות, בשמחה ללא גבולות.

אני שמחה על כל אמא שלא יודעת את מה שאני יודעת. שחייה חפים מכאב וצער, שלא מבינה אותי ולא מבינה מה עובר עלי. אני שמחה על כל תינוק שנולד חי. אני לא מקנאה על השמחה. ובכל זאת, אני חשה קנאה איומה שאין לי יכולת להשתחרר ממנה. אני מקנאה בכל מי שלא נמצאת המצב הזה של אובדן תינוק והתמודדות עם העולם הנורא הזה שהוא מנת חלקי עד סוף ימי חיי.