קבורת נפלים

6bac5cfa-6cf9-43ea-9cbb-5dce87fd0540"אז לא היתה לי מכונית גדולה
אז לא ידעתי מה יש בשוליו
של הרחוב היחידי
שמעברו היו כמוסים
סודות, שדות של אירוסים
"

שלמה ארצי

החלטנו לבקר בקבר שלכן. במצב שלנו כשאין לנו מזכרת, תמונה או יום של אזכרה כל דבר שאפשר להאחז בו בו הוא חשוב. גם אם מדובר בחלקת נפלים, שם יפה שמכסה על העובדה שקברו אתכן בקבר אחים עם עוד תינוקות שלא נולדו או לא שרדו, כאילו אתם לא מספיק חשובות להיזכר

בזכות עצמכן. ישבנו באוטו, חיכינו קצת לפני שנכנסנו. שמענו הרבה סיפורים על המראות הקשים בבית העלמין, על חוסר הרצון לשתף במידע ועל ההזנחה של חלקות הקברים. התכוננו לגרוע מכל. ברדיו מתנגן השיר "שדות של אירוסים", עוד אחד משירים רבים שלא אמרו לי כלום בעבר והיום כל שורה בהם חורטת פסים של כאב בנשמתי. אני יושבת באוטו וחושבת, איפה הייתי לפני כמה חודשים. מה הייתי לפני שידעתי שיש בבית העלמין חלקת נפלים. שיש תינוקות שלא נולדים. שיש לידה שמסתיימת במוות. הכל השתנה לי, שום דבר כבר לא ישוב להיות כפי שהיה אז לפני שידעתי מה יש בשוליו של הרחוב, בשוליו של בית העלמין.

74c111e5-44dd-42cc-98d8-f3043f98eca0האדון בכניסה די נחמד, הוא משתתף בצערנו ושולף את הפרטים מהמחשב בשניות. לא נתנו לכן שמות, זה רק עוד אחד מסיפורי הזוועה ששמענו על קבורת נפלים. סיפורים שנובעים מחוסר ידע ומשקט ששורר סביב הנושא של לידה שקטה וקבורת תינוקות ונפלים. עוד התמודדות שבאה אל קיצה, החיפוש אחר הקבר שלכן. אתן קבורות תחת שם המשפחה שלי. גוש, חלקה, שורה, מקום. אנחנו הולכות בין הקברים, חולפות ליד הלוויה של אדם מבוגר. כולם בוכים, צועקים, מתפללים. לא בטוח שכולם הכירו אותו באופן אישי אבל הם כאן, מכירים במוות שלו ונפרדים ממנו לשלום. בהלוויה שלכן לא היה אף אחד. לא מי שהכיר אתכן ולא היה מי שבא להכיר בעובדה שאתן מתות ועומדות להיקבר אי שם ליד הגדר.

בדרך לחלקת הנפלים אנחנו חולפות על פני קברים של ילדים קטנים, מקושטים בפרחים, מעוטרים בציורים, הקדשות, מכתבי פרידה וצעצועים. לנו אין שום מזכרת מכן. רק תמונת אולטראסאונד מטושטשת שצולמה קצת לפני שהכל השתבש. שם אתן מחובקות, אחת מכן מפנה אלינו את גבה והשניה מרימה יד, כאילו מנופפת לשלום. אני מסתכלת עליה והבטן שלי כואבת, מתכווצת. אקדח טעון געגועים. אני מרגישה שאין לי כוח להמשיך וללכת אבל אין לי ברירה. כמה סמלי. בתום דרך ארוכה שנראית כמו נצח אנחנו מגיעות לשורה האחרונה, נעצרות מול שלט שמכוון לחלקת הנפלים. נראה שמישהו עשה פה מאמץ רציני כדי לתת למקום צורה נעימה ככל האפשר. אחרי כל תיאורי הזוועה ששמענו אנחנו מבינות שככל הנראה המלחמות שהורים אחרים נאלצו להילחם שינו משהו, אם לא בתפיסה של החברה קדישא אז לפחות בהתנהלות וכלפי חוץ. דשא מלאכותי, כמה חלוקי נחל, פינה מוצלת לשבת ולהתייחד.

אין לנו מושג איפה אתן באמת. אתן מונחות שם, זו לצד זו, כמו שהייתן ברחם. ולצידכן מונחים תינוקות אחרים, שותפים לגורל. אולי זה לטובה. אנחנו בוחרות פינה נעימה יחסית, רחוק מהמבנים שליד הגדר שאנחנו אפילו לא מעזות לדמיין מה יש בתוכם. בחרנו פינה, וניגשנו לעמוד בה. מה עושים עכשיו? להתפלל? לדבר אליכן? אני מסתכלת על המזכרות שהשאירו הורים אחרים ולא מבינה איך להמשיך. אחרי דקות ארוכות שבהן אני לא בטוחה מה לעשות אני קוראת עליכן קדיש. הרי אין איסור או סיבה הלכתית שאוסרת על אם לקרוא קדיש על ילדיה. בדיוק כמו שאין סיבה הלכתית לכך שקברו אתכן ללא נוכחות המשפחה, ללא שם, ללא הלוויה, ללא קבר משלכן וללא מצבה. אלו הרגלים, מנהגי המקום, או יותר נכון מנהגים של מקום אחר, אנשים אחרים, רחוקים מאיתנו שנות אור בתפיסת העולם אבל למרבה הצער עדיין מכתיבים את המשך החיים שלנו, את חוסר היכולת שלנו להתאבל עליכן, להיפרד כראוי, לכבד את זכר הבנות שלנו ולסגור מעגל. לשבת עליכן שבעה, לספר עליכן, על המלחמה שנלחמנו בשבילכן ולקבל מהסביבה את ההכרה באבל שלנו ובאובדן שלכן. הם שמו אתכן בקבר אחים, מונחות בשקט, ליד הגדר. עוד דבר שנלקח מאיתנו, חוסר שליטה שמאפיין כמעט כל דבר בחיים שלנו מאז שאיבדנו אתכן. אנחנו מדליקות נרות נשמה ומניחות זר פרחים. זר חמניות מול השמש, צהובות ושמחות. רצינו כל כך לאהוב אתכן, לראות את הנשמות שלכן מתגלמות בחומר. הייתן אמורות להאיר את חיינו, להביא שמחה ואור ובמקום זה אנחנו מניחות פרחים על קבר של תינוקות.

אנחנו מסתובבות והולכות לכיוון היציאה, הדרך חזרה לא נראית ארוכה וקשה כמו שהייתה קודם. אני חוזרת לנשום, מפסיקה לבכות. אני חושבת על הדרך הארוכה שעוד מחכה לנו. האם אי פעם נוכל לחזור להיות מה שהיינו? מי שהיינו? האם נזכה שוב לצחוק, נצליח לשמוח, נעיז לחלום. האם אפשר למצוא כוחות ולהאמין שדברים טובים עוד יכולים לקרות?

אנחנו מחליטות שעוד נחזור. אנחנו עוד נמצא דרך לסמן את מקום מנוחתכן בכבוד, בתקווה שנמצא מנוחה לכאב שלנו, נגיע להשלמה מסויימת. משהו שיהפוך את הדרך לפחות קשה וכואבת.

זהר ותמר האהובות שלנו, חסרות לנו כל כך. יהי זכרן ברוך.

 

 

מודעות פרסומת

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s