אמא

הכנההייתי אמא מהרגע הראשון שראיתי את הלבבות הקטנים פועמים בתוכי, הזהות שלי השתנתה והתפקיד שלי בחיים השתנה. יכולתי לראות את עצמי משתנה ו מתקדמת בנתיב חד סטרי שממנו אין חזרה לעולם, קדימה בדרך להורות. עד שפתאום לא היה בתוכי כלום. את מותה של התאומה הקטנה שלי ברחם השתדלתי להדחיק. לא רציתי להבין את משמעות הדבר באמת, לדעת שאני אשא אותה מתה בתוכי עד שאלד. רציתי להישאר אופטימית, להשקיע את הכוחות שלי במלחמה על השורדת שלי. ובלידה השקטה כאשר שתיהן נולדו, ללא רוח חיים, הבטן הריקה וחוסר התקווה לא השאירו מקום לספק. הרגשתי תלושה, לא יודעת מה מקומי.
הייתי בהריון, עשיתי למען התינוקות שלי כל מה שיכולתי לעשות. הקרבתי, סבלתי , קיוויתי, ילדתי אותן אבל הן לא פה ואני לא אמא של אף אחד. אני אמא בזיכרון, בכל דמעה שזולגת כשאני רואה משהו שהזכיר לי אותן ואת החלומות שרקמתי עבורן, עבורי.
אני אמא עצובה שמדליקה נרות זיכרון ויוצאת בראשי למסע חיפוש אחר קבר לא ידוע, תמונה שלא צולמה ותוצאות נתיחה ששוכבות ומעלות אבק על שולחן של איזו פקידה.
אני אמא שמציינת בלב תאריכים שרק היא זוכרת, שמתכווצת כשהיא שומעת את השם שהתכוונה לתת לתינוקת שלה. אמא שיודעת איך מרגישים כאבים של לידה בלי אדרנלין שיציף אותי לקראת מפגש עם תינוק חדש. אמא שלוקחת כדור לייבוש החלב, שלא ימלא את גופי ויזכיר לי עוד את מה שאיבדתי.
אמא שחוזרת לעבודה, בלי בטן, עם עיניים נפוחות ולא מסוגלת לשמוע את הסיפורים על תינוקות של אחרים. אמא שלא מצליחה לעצור את הדמעות כשהיא רואה אם אחרת דוחפת עגלה, תינוק שרץ לקראתי בחוף הים, אמא שבורחת ומתחבאת מנשים בהריון, לא יכולה לראות את הבטן שלהן ולא רוצה שהן יפחדו מהמבט שלי על הבטן שלהן.
אמא שלא מצליחה להסביר למה אחרי שעברו חודשים היא עדיין לא מסוגלת לצאת לבלות, לא יכולה ליהנות משום דבר. אמא אבלה.
אמא שחשה את האובדן בכל מקום ובכל רגע, שיודעת שאף אחד כבר לא רוצה לשמוע על מה שקרה לה, שמצפים ממנה לשכוח ולהמשיך הלאה. אמא שרוצה לצרוח לכ מי שחושב אחרת שזה היה תינוק, לא עובר ושהוא ילד לכל דבר. ואני אמא שלו. אבל במקום זה מוחה דמעה, מחייכת בנימוס והולכת בידיעה שגם מבלי שהתנפלה על מישהו עדיין חושבים שהיא משוגעת.
אמא שמתנדנדת בין הצער של אובדן הילד שלה לבין השמחה עבור חברות שמצפות ללידת הילד שלהן. שנאבקת בכל הכוח ברצון שלה לשנוא את כולם, משכנעת את עצמה שהיא עוד תלד תינוק חי והכל יסתדר למרות שהיא יודעת ששום דבר לא ישנה את מה שקרה לה או יטשטש את הכאב. אמא שלא יכולה לשמוע שירים כי כל שורה מדברת אליה ועליה, על האובדן והכאב והיא תמיד בוכה. אמא שעוברת במהירות ליד חנות לבגדי תינוקות ותוקעת מבט ברצפה, רק לא להסתכל ושוב לכאוב.
אמא שאף אחד לא חושב שהיא אמא. היא לא אמא שכולה, לא אמא שהתינוק שלה מת אחרי שהספיקה לשמוע אותו בוכה או להראות אותו לכולם. אמא שלתינוק שלה אין קבר או תעודת פטירה. אמא שלא שמעה את הקול של התינוק שלה ולא שרה לו שיר. אמא שלא רוצה לחגוג ביום ההולדת שלה. אמא שנושאת את הכאב שלה לבד ולא רוצה להכביד איתו על אף אחד אחר. אני אמא של תאומות זהות, מתות. אמא שהספיקה לבחור שם רק לאחת מהן ולא מוכנה לבחור שם בדיעבד, כי שם בוחרים מתוך שמחה וציפייה ולא מתוך רצון לכתוב שם על קבר.
אמא של תינוקות שקבורות בקבר נפלים, במקום לא ידוע. אני אמא שיודעת שאם היא תשכח אף אחד לא יזכור בשבילה ושזו המשימה שלה להמשך החיים.
אמא עצובה.

לאתר לידה שקטה

מודעות פרסומת

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s