קבורת נפלים – בית העלמין בחולון

אתמול ביקרתי בבית העלמין בחולון בחלקת הנפלים אחרי תקופה ארוכה של העדרות. פגשתי שם את אלון, האחראי על המקום וקיבלתי ממנו מידע על אופן הקבורה בבית העלמין, הנצחה, איתור מיקומים ועוד. הפוסט הזה מכיל מידע מפורט ולעיתים רגיש וכן תמונות עדכניות של המקום.

אף אחד לא רוצה לדעת שתינוקות יכולים לא להיוולד

טור שלי באתר onlife בנושא לידה שקטה והתגובות מרגשות ומעודדות. שתפו והפיצו כדי שנגיע לכמה שיותר נשים שזקוקות לתמיכה וחיבוק.

אף אחד לא רוצה לדעת שתינוקות יכולים  לא להיוולד – באתר onlife.co.il

"לא כל הריון מסתיים בלידה של תינוק חי. יש לידות שמסתיימות בלידה של תינוק מת. כן, אני מודעת לסתירה הפנימית במשפט הזה, השפה העברית לא מותירה לי ברירה. המושג לידה שקטה הוא הכינוי ללידת תינוק מת. הביטוי שאמור להכיל בתוכו את כל המשמעויות הנוראיות, הסבל, הצער והאובדן. וכל מה שהוא מתאר זה את העובדה שבתום התהליך אין בכי של תינוק. אבל יש בכי אחר, ואין בזה שום שקט. הנפש קרועה, הגוף כואב ואין נחמה. אין מקום למנהגי אבלות, אין זמן לעכל ואין את המרחב וההבנה מהסביבה. בדידות, כאב, צער עמוק, חוסר יכולת להמשיך הלאה. הכל, רק לא שקט.

קרא/י עוד «

מכתב לעצמי של לפני שנה וחצי

"עוד תראי את כל הדרך
עוד תלכי בה היא שלך
גם אם לא תהיה תמיד קלה.
תביטי ותראי את כל הדרך
תקבעי את מסלולה,
תעברי את כל הדרך כולה
"

שמרית אור

החודש מלאו שנה וחצי ללידה השקטה שלי. שנה וחצי חלפו מהיום שבו השתנו חיי לנצח. שמונה עשר חודשים קשים, עצובים, מרגשים, מלאי חוויות עוצמתיות שבתחילתם הייתי כאובה ועצובה, כעוסה ופסימית, ובצדק. ילדתי תאומות מתות. תינוקת מתה ועוד אחד. עולמי חרב עלי ובאותו היום משהו בי מת.
האמת היא שבאותו יום משהו בי גם נולד. לא הייתי יכולה לראות זאת או לומר זאת בקול עד היום אבל עכשיו, במבט על השנה וחצי האחרונות אין ספק שמשהו קרה לי. משהו רע ונורא שהוליד אדם חדש.

אם הייתי יכולה אז לדעת את מה שאני יודעת היום, אולי הייתי בוכה פחות, אולי הייתי אופטימית יותר. אולי הייתי מקבלת את רוע הגזרה מבלי לתהות במשך חודשים אם זה באמת קרה, ולמה דוקא לי.

מכתב לעצמי של לפני שנה וחצי

קרא/י עוד «

להמשיך לחיות

אתמול יצאנו לבלות. הלכנו להופעה של פורטיס על חוף הים. זו הייתה הפעם הראשונה שהרשיתי לעצמי לצאת וליהנות מבלי שהייתי חייבת. זאת גם הפעם הראשונה שהצלחתי ממש לשחרר, נהניתי ללא רגשות אשם, נאבקת ברצון לחשוב על הבנות שלי ועל האובדן ממש בכל רגע. סוף סוף הנחתי את התחפושת, את החיוך המאולץ והשקט המנומס שאני עוטה על עצמי בכל פעם שאנחנו בחברה, כשאני יודעת שעכשיו זה הזמן להיות אדם אחר, מישהי אחרת. שלא יכולה לחלוק את המחשבות שלה עם הנוכחים, שלא מנסה אפילו להסביר. נושמת נשימות קצובות ומחכה שהזמן יעבור. פורטיס שר. אין קץ לילדות שחלפה כך פתאום. איך אפשר שלא לעשות את הקישור. אבל אני לא בוכה. היום אני נהנית. למרות שכל שורה מתוך שיר אהוב מעוררת בי געגוע מתוק לזמנים אחרים. זיכרון עצוב. איך התלבטנו אם ללכת להופעה בהריון ובסוף הסכמנו על מופע בישיבה ושיהיה בסדר. אף פעם לא מוקדם להתחיל להשמיע לכן פורטיס. כמיהה. לאושר ולשמחה שהציפו אותי אז, מזמן, רק לפני כמה חודשים.

אני מסתכלת עליה, האימא שלכן. כמה שהיא טובת לב ואבודה בתוך הכאוס הזה. איך יכול להיות שזה קרה לנו בכלל?בפעם האחרונה שקנינו כרטיסים להופעה של פורטיס קנינו אותם לכבוד יום ההולדת שלה. שבוע של יום הולדת, היו לנו הרבה תכניות. הצלחנו לממש רק חלק מהן ואז הכל קרה. את יום ההולדת הספקנו לחגוג במסעדה עם חברות. התמונות מהערב הזה עדיין ממתינות במצלמה. איך אני אמורה להתמודד עם תמונות שלי בזמן ההיריון. מצמידה בטן לבטן עם חברה. מאושרת. יומיים אחר כך הגענו לאסף הרופא. במבט לאחור שמענו שם מילים קשות מאוד. אבל כנראה שלא רצינו להקשיב. ניצוצות של הבנה, שוב חולפים כמו סרט נע. כבר אז היינו צריכות לדעת. התלבטנו אם לבטל את הכרטיסים להופעה.. הרי אין מצב שישאירו אותנו פה הלילה. אבל תכניות לחוד ומעשים לחוד. ובמקום לבלות בהופעה היא ליוותה אותי לחדר הניתוח. ויום למחרת בישרתי לה בטלפון שהקטנה שלנו לא שרדה.

החודש ההוא בבית החולים. המרחק מהבית. מלחמה אבודה והפסד אחד כואב שמלווה אותנו מעכשיו והלאה כמו אות קין. שיחה עם עוד רופא, עוד חוות דעת. אנחנו מאבדות גם את השורדת שלנו. לא נצליח להציל אותה. הרגעים האיומים בחדר הלידה. המבט חסר האונים. צעקות של כאב. בכי ותינוקת אחת מושלמת ושקטה. ניצוצות של הבנה. זה נגמר.

היום זה כבר ברור לנו. האבל הזה לא יעבור לעולם וכדאי שנלמד לשים אותו בצד לכמה שעות, לשתות בירה וליהנות מהופעה. זאת התחלה טובה. אני מתמכרת לזה, להרגשה הטובה. מחייכת. רוצה לפתוח דלת ולתת לטוב להיכנס. הערב אני מצליחה. פורטיס שר. זה כמו לרקוד עם שד שמחבק ולא עוזב. כשאתה כותב מילים אין לך מושג איך הן יתפרשו עבור אדם אחר. איפה הן יגעו, באיזה עצב חשוף. אני חושבת על עצמי, על המלחמה בעצב. על הניסיון להישאר פה כשכוחות חזקים כל כך מושכים אותי למטה. תמיד רעבים, מצדיקים את עצמם. אם אני אשכח, מי יזכור? אם אני אמשיך הלאה, איפה אשאיר אתכן? האנשים שהתרחקתי מהם, האם הם יוכלו שוב להיות חלק מהחיים שלי?

אבל הערב אנחנו מבלות. בירה, סיגריה. מוזיקה טובה. שירים ישנים עם משמעות חדשה. מחזיקה חזק את הרגע. את ההרגשה שאולי, אולי אצליח לפתוח את הדלת הזאת. להמשיך ולחיות.


ניצוצות | רמי פורטיס

כן, אנחנו שניים, האויב שהוא חבר
אני זה התחפושת ובפנים אדם אחר
צועק אל הירח, בוכה ומקלל
מסתובב כמו כלב, מוכה ומיילל

זה כמו מכת חשמל, וזה זורם ומעוות
את חוש הזמן לאן? אני הולך ומסתבך
ניצוצות של הבנה, שוב חולפים כמו סרט נע
כמו רוח סערה הם מקלפים עוד חלקים מהקליפה

הפחד מטפטף כמו רעל ונספג כמו נשיקה
אני זה המלכודת שבוי בלא תקווה
רוצה לפתוח דלת, נסגר ולא יוצא
מנסה לברוח ותמיד, תמיד חוזר.

זה כמו לרקוד עם שד שמחבק ולא עוזב
כן הוא תמיד רעב. אני הולך ומתרחק
ניצוצות של הבנה, שוב חולפים כמו סרט נע
כמו רוח סערה הם מקלפים עוד חלקים מהקליפה

חצי שנה בלעדיכן

"..אסוף את המעשים
את המילים והאותות
כמו יבול ברכה כבד משאת.

אסוף את הפריחה
אשר גמלה לזיכרונות
של קיץ שחלף בטרם עת.

אסוף את כל מראות פניה היפים
כמו את הפרי ואת הבר.
האדמה היא אפורה מתחת לשלפים
ואין לה עוד לתת לך דבר.

ואין יותר גבעול חולם על שיבולתו
ואין יותר נדרי ואסרי
רק הבטחת הרוח כי הגשם בעיתו
עוד יחונן את עפרה בתום תשרי…"

מילים: איתמר פרת

זהר ותמר, אהובות שלי,

אני מציינת היום חצי שנה ליום הלידה שלכן. 216 ימים ללכתך, תמר ו- 184 ללכתך, זהר. אני כואבת ועצובה, היום כמו בכל יום אחר בחצי השנה שחלפה. ביקרתי את הקבר שלכן היום וחשתי ריקנות עצומה. הגוף שלכן מוטל שם בין קברים של תינוקות אחרים שלא נולדו אך עצם היותכן ומותכן עוטף אותי בכל מקום ורגע. אני רוצה להאמין שיש עולם אחר מעבר, שנוכל פעם להיפגש, שאוכל לבקש מכן סליחה על שלא הצלחתי לשמור עליכן למרות המאמצים הרבים, שאוכל לקבל תשובות ולהבין למה קרו הדברים באופן הזה, אם יש סיבה שבגללה לא זכיתן להיוולד ולנשום. אם יש סיבה לכאב והעצב שמלווים אותי וכנראה לא יעזבו אותי לעולם.

אבדן התמימות ואובדן הדרך, עצב עמוק וכאב פיזי ונפשי, קנאה, צער וכעס הם מה שאני חשה בכל יום. מנעד חדש של רגשות אופפים אותי, לעיתים נושאים אותי מעלה ולאחר מכן מרסקים אותי ומשליכים אותי לתהומות אפלים ונמוכים. אני מחפשת דרך, איזו שיטה לצלוח את ים הכאב. מנסה לראות את הטוב היחסי, למנות את כל מה שמצאתי כשאיבדתי אתכן. אני אוספת אלי רסיסי זיכרונות מאושרים של חיים חדשים שצומחים בתוכי, אני אוספת את הכוחות שקיבלתי מבת הזוג האהובה שלי, אמא שלכן, אוספת את התמיכה והכוחות שקיבלתי ממשפחתנו הנפלאה שלא זכיתן להכיר, מהחברים הטובים שלא אכזבו ועמדו לצידנו כל הזמן. אני אוספת את גופי ואת מעט הכוחות שנותרו בי ומנסה להמשיך הלאה. אני רוצה שיהיו לכם אחים ואחיות, רוצה לשמוח בהם ובשאר הברכות שנתברכנו בהם ונלחמת כל הזמן לראות את המתנות הקטנות ואת הדברים הטובים שקרו לצד האבל הכבד.

אני מאמינה שההתמודדות עם הזיכרונות המאושרים והכואבים, ההתמודדות עם הבחירות הקשות שעשיתי, ההתמודדות עם מציאת הקבר שלכן וההנצחה שלכן שבערה בי והעניקה לי שקט מסוים מובילים אותי אל המקום שבו אצטרך לבחור. אם אני חיה את מותכן או אם אני משלבת את זכרכן בהמשך חיי. אני מקווה שאשכיל לבחור בהמשכיות, בהתחדשות ובצמיחה. וכעת, לפני ששנה חדשה באה אני מאחלת לכולנו כוחות לאסוף את מה שנותר, את שברי הנפש והגוף ולהמשיך לחיות. אתן תמיד תרחפו מעלי, במרחבים, תלוו אותי ברגעי אושר וכאב ולעולם תהיו צרורות בנשמתי.

אוהבת וזוכרת לנצח,

אמא.

קבורת נפלים

6bac5cfa-6cf9-43ea-9cbb-5dce87fd0540"אז לא היתה לי מכונית גדולה
אז לא ידעתי מה יש בשוליו
של הרחוב היחידי
שמעברו היו כמוסים
סודות, שדות של אירוסים
"

שלמה ארצי

החלטנו לבקר בקבר שלכן. במצב שלנו כשאין לנו מזכרת, תמונה או יום של אזכרה כל דבר שאפשר להאחז בו בו הוא חשוב. גם אם מדובר בחלקת נפלים, שם יפה שמכסה על העובדה שקברו אתכן בקבר אחים עם עוד תינוקות שלא נולדו או לא שרדו, כאילו אתם לא מספיק חשובות להיזכר

בזכות עצמכן. ישבנו באוטו, חיכינו קצת לפני שנכנסנו. שמענו הרבה סיפורים על המראות הקשים בבית העלמין, על חוסר הרצון לשתף במידע ועל ההזנחה של חלקות הקברים. התכוננו לגרוע מכל. ברדיו מתנגן השיר "שדות של אירוסים", עוד אחד משירים רבים שלא אמרו לי כלום בעבר והיום כל שורה בהם חורטת פסים של כאב בנשמתי. אני יושבת באוטו וחושבת, איפה הייתי לפני כמה חודשים. מה הייתי לפני שידעתי שיש בבית העלמין חלקת נפלים. שיש תינוקות שלא נולדים. שיש לידה שמסתיימת במוות. הכל השתנה לי, שום דבר כבר לא ישוב להיות כפי שהיה אז לפני שידעתי מה יש בשוליו של הרחוב, בשוליו של בית העלמין.

74c111e5-44dd-42cc-98d8-f3043f98eca0האדון בכניסה די נחמד, הוא משתתף בצערנו ושולף את הפרטים מהמחשב בשניות. לא נתנו לכן שמות, זה רק עוד אחד מסיפורי הזוועה ששמענו על קבורת נפלים. סיפורים שנובעים מחוסר ידע ומשקט ששורר סביב הנושא של לידה שקטה וקבורת תינוקות ונפלים. עוד התמודדות שבאה אל קיצה, החיפוש אחר הקבר שלכן. אתן קבורות תחת שם המשפחה שלי. גוש, חלקה, שורה, מקום. אנחנו הולכות בין הקברים, חולפות ליד הלוויה של אדם מבוגר. כולם בוכים, צועקים, מתפללים. לא בטוח שכולם הכירו אותו באופן אישי אבל הם כאן, מכירים במוות שלו ונפרדים ממנו לשלום. בהלוויה שלכן לא היה אף אחד. לא מי שהכיר אתכן ולא היה מי שבא להכיר בעובדה שאתן מתות ועומדות להיקבר אי שם ליד הגדר.

בדרך לחלקת הנפלים אנחנו חולפות על פני קברים של ילדים קטנים, מקושטים בפרחים, מעוטרים בציורים, הקדשות, מכתבי פרידה וצעצועים. לנו אין שום מזכרת מכן. רק תמונת אולטראסאונד מטושטשת שצולמה קצת לפני שהכל השתבש. שם אתן מחובקות, אחת מכן מפנה אלינו את גבה והשניה מרימה יד, כאילו מנופפת לשלום. אני מסתכלת עליה והבטן שלי כואבת, מתכווצת. אקדח טעון געגועים. אני מרגישה שאין לי כוח להמשיך וללכת אבל אין לי ברירה. כמה סמלי. בתום דרך ארוכה שנראית כמו נצח אנחנו מגיעות לשורה האחרונה, נעצרות מול שלט שמכוון לחלקת הנפלים. נראה שמישהו עשה פה מאמץ רציני כדי לתת למקום צורה נעימה ככל האפשר. אחרי כל תיאורי הזוועה ששמענו אנחנו מבינות שככל הנראה המלחמות שהורים אחרים נאלצו להילחם שינו משהו, אם לא בתפיסה של החברה קדישא אז לפחות בהתנהלות וכלפי חוץ. דשא מלאכותי, כמה חלוקי נחל, פינה מוצלת לשבת ולהתייחד.

אין לנו מושג איפה אתן באמת. אתן מונחות שם, זו לצד זו, כמו שהייתן ברחם. ולצידכן מונחים תינוקות אחרים, שותפים לגורל. אולי זה לטובה. אנחנו בוחרות פינה נעימה יחסית, רחוק מהמבנים שליד הגדר שאנחנו אפילו לא מעזות לדמיין מה יש בתוכם. בחרנו פינה, וניגשנו לעמוד בה. מה עושים עכשיו? להתפלל? לדבר אליכן? אני מסתכלת על המזכרות שהשאירו הורים אחרים ולא מבינה איך להמשיך. אחרי דקות ארוכות שבהן אני לא בטוחה מה לעשות אני קוראת עליכן קדיש. הרי אין איסור או סיבה הלכתית שאוסרת על אם לקרוא קדיש על ילדיה. בדיוק כמו שאין סיבה הלכתית לכך שקברו אתכן ללא נוכחות המשפחה, ללא שם, ללא הלוויה, ללא קבר משלכן וללא מצבה. אלו הרגלים, מנהגי המקום, או יותר נכון מנהגים של מקום אחר, אנשים אחרים, רחוקים מאיתנו שנות אור בתפיסת העולם אבל למרבה הצער עדיין מכתיבים את המשך החיים שלנו, את חוסר היכולת שלנו להתאבל עליכן, להיפרד כראוי, לכבד את זכר הבנות שלנו ולסגור מעגל. לשבת עליכן שבעה, לספר עליכן, על המלחמה שנלחמנו בשבילכן ולקבל מהסביבה את ההכרה באבל שלנו ובאובדן שלכן. הם שמו אתכן בקבר אחים, מונחות בשקט, ליד הגדר. עוד דבר שנלקח מאיתנו, חוסר שליטה שמאפיין כמעט כל דבר בחיים שלנו מאז שאיבדנו אתכן. אנחנו מדליקות נרות נשמה ומניחות זר פרחים. זר חמניות מול השמש, צהובות ושמחות. רצינו כל כך לאהוב אתכן, לראות את הנשמות שלכן מתגלמות בחומר. הייתן אמורות להאיר את חיינו, להביא שמחה ואור ובמקום זה אנחנו מניחות פרחים על קבר של תינוקות.

אנחנו מסתובבות והולכות לכיוון היציאה, הדרך חזרה לא נראית ארוכה וקשה כמו שהייתה קודם. אני חוזרת לנשום, מפסיקה לבכות. אני חושבת על הדרך הארוכה שעוד מחכה לנו. האם אי פעם נוכל לחזור להיות מה שהיינו? מי שהיינו? האם נזכה שוב לצחוק, נצליח לשמוח, נעיז לחלום. האם אפשר למצוא כוחות ולהאמין שדברים טובים עוד יכולים לקרות?

אנחנו מחליטות שעוד נחזור. אנחנו עוד נמצא דרך לסמן את מקום מנוחתכן בכבוד, בתקווה שנמצא מנוחה לכאב שלנו, נגיע להשלמה מסויימת. משהו שיהפוך את הדרך לפחות קשה וכואבת.

זהר ותמר האהובות שלנו, חסרות לנו כל כך. יהי זכרן ברוך.

 

 

מכתב לתינוקת שלא נולדה

"בא לו הלילה, ושקט עכשיו.
בא געגוע, לראות לחבק אותך
מה שעובר בי, זה יותר ממילים
יש כאן הכל אבל אין אותך"

אריק איינשטיין

תינוקת שלי,

תאריך הלידה המשוער שלך חלף לפני שלושה שבועות ואני עדיין מתלבטת ושואלת את עצמי איך להנציח ולכבד את זכרך. זה מצחיק איך בזמן הקצר שהיה לנו יחד השארת רושם כל כך גדול ונצחי על החיים שלי.

ייחלתי לבואך, התנחמתי בך לאחר האובדן של אחותך התאומה שנראה כאילו קרה לפני כל כך הרבה זמן, ואז ביום אחד גם התקווה הזו נעלמה.

נלחמת והיית הפתעה מוחלטת, בחייך הקצרים שחיית בתוכי הבנתי שאת בעלת אופי, לוחמת קטנה ועקשנית. פשוט לא היה לנו מזל וזה כמו שכולנו למדנו, הדבר הכי חשוב בחיים. אבל אני לעולם לא אצטער עליך. לעולם לא אצטער שהדברים קרו בדיוק כמו שקרו. אם כבר לאבד אותך, אז בתוך תהליך כזה שבו ביליתי איתך שעות, למדתי להכיר אותך וזכיתי להיפרד ממך. צר לי שהייתי צריכה לקבל החלטה קשה כל כך עבורך, עבורנו. אבל אני לא מתחרטת על ההחלטה. האהבה העצומה שלי אלייך, האחריות שחשתי כלפייך והרצון שלי למנוע ממך כאב וסבל היו חזקים מכל כאב פיזי ונפשי שחשתי בעצמי. רציתי אותך, אהבתי אותך ורציתי להגן עליך.

מיום ליום מתחזקת אצלי ההבנה שכך גזרתי על עצמי חיים של סבל וכאב ועדיין אינני מתחרטת. אני מתנחמת בידיעה שהיית מוגנת בתוכי. לא חשת כאב, לא דאגת, לא סבלת. אני לא מאמינה גדולה בעולמות שמעבר, אבל מדי פעם מתנחמת במחשבה שאולי יש איזה עולם אחר, מקביל שבו את קיימת ואת שם, שקטה ורגועה ויודעת שהיית אהובה. שאת עדיין אהובה וחסרה לי כל כך.

מאז שאיבדתי אותך אני מתנדנדת בין רגעים של השלמה ובהירות לבין תהומות אפלים של כאב ויאוש, לפעמים כואב לי כל כך שאין לי כוח להמשיך ואני נשאבת אל תוך חשכה וריקנות עצומה. ושוב עולה אל מקומות גבוהים של הבנה והשלמה, וחוזר חלילה. החסר שלך, החלל בחיי לא נותנים לי מנוח ואני משקיעה את כל כוחותיי במלחמה מתמדת בין הניסיונות לשכוח לרגע מהאובדן ולהתרומם לבין הצורך העז לזכור אותך, לראות את פנייך שמיטשטשות ונעלמות מזיכרוני ולא לשחרר. כשהבנתי שהסיכויים שלך להיוולד בריאה קטנים מאוד התחזק בי הצורך לקחת שליטה על מה שיקרה לך ולי ולא לתת לגורל להכריע. אולי קצת יותר קשה לי בגלל זה, אולי הכל יכול היה להיות אחרת אם הייתה לי אמונה עיוורת בכוח עליון, בתפילות או קמעות אבל לא הצלחתי להאמין שהכל יהיה בסדר. רציתי לדעת בוודאות. נקרעתי בין הרצון שלי ללדת אותך ולקוות לטוב לבין ההבנה שלי שהסיכויים נגדנו. למרות שאני אמא שלך את לא מכירה אותי כל כך טוב ולא יודעת שאצלי השכל מנצח את הרגש, למרות שמרוב אהבה וכמיהה אלייך זה כמעט והשתנה. את השתתפת בכל שיחה ודיון בנושא בצורה ערה. בעטת וזזת בכל פעם שרק עברה בי המחשבה על כך שאאלץ להיפרד ממך.

כבר הייתי מוכנה לנסות ולהאמין, להמר ולתת לזה לקרות לבד. ללדת אותך ולהאמין שיהיה בסדר. לעטוף אותך בצינורות ומכשירים ולקוות שהרפואה תציל אותך ואותנו מהגורל הנורא שמאיים לבוא עלינו. היינו מוכנות לקבל אותך ולגדל אותך באהבה בידיעה שאת עלולה להיוולד מוקדם מאוד ולסבול מההשלכות של זה כל חייך. אבל את כנראה דומה לי מאוד, הפסקת להאמין, הלכת נחלשת ונלחמת פחות ופחות.

התכוננתי ללידה שלך. היה לי זמן לעכל ולהבין אני אלד אותך מתה. זה מוזר לכתוב על לידה ומוות באותו המשפט אבל מאז שאיבדתי אותך החיים שלי מתנדנדים בדיוק על הקו הזה שבין מוות לחיים. נולדת בלידה שקטה, ללא בכי של תינוק וללא פעימות לב. אחרי שעות של כאבים, בכי והזיות היינו שם רק אנחנו וסבתא שלך בחדר וסבא שלך מעבר לדלת. היית יפה כל כל, ברורה ונקייה ורצינית כל כך. את דומה לי להפליא. בחנתי את הפנים שלך וחיבקתי אותך, ביקשתי ממך סליחה ונפרדתי ממך. לא צילמתי אותך ועל כך אני מתחרטת מאוד. אם הייתי יודעת כמה אתגעגע, כמה ארצה להביט בך וכמה אפחד לשכוח את הפנים שלך לא הייתי מהססת. אבל פחדתי מאוד מהיום שאחרי, שאדע תמיד שבאחת המגירות בבית יש תמונה של התינוקת שלי, מתה.

מאז עברו ארבעה חודשים ועשרה ימים. לא עברה שעה שבה לא חשבתי עלייך. תמונת האולטראסאונד האחרונה שלך מולי כל הזמן והזיכרון שלך, ילדה יפה ונהדרת לא מרפה ממני. אני מתפקדת, עובדת ומשתדלת להמשיך בחיים אבל בעולם מקביל אני חיה את האובדן שלך בכל רגע ובכל דקה. לפעמים אני חושבת שזה העונש שלי על הבחירה שעשיתי, ואז נזכרת שאף אחד לא מעניש אותי בדיוק כמו שאף אחד לא היה מציל אותך.

אני מרחפת. משתדלת להגיב בסבלנות ובנימוס כשאנשים מסבירים לי מה אני צריכה לעשות או להרגיש, מבקשים ממני לשכוח אותך להמשיך הלאה ולחשוב על ההיריון הבא. נקרעת מכאב כשהאחיינים שלי מדברים עלייך, כשהקטנה שואלת אם עדיין יש לי תינוקת בבטן ומסבירה לי שיהיה לי עוד תינוק. לא לדאוג.

אני יודעת שלעולם לא אצליח או ארצה לשכוח. כל בטן גדולה של אישה בהריון מזכירה לי אותך, הבטן שלי עדיין מתכווצת מגעגוע לתנועות שלך וכשהעצב מציף אותי אני לא מצליחה אפילו לנשום. אני מנסה להשלים עם האובדן שלך, עם אובדן החלום שלנו על תינוקות בריאים וצוחקים שנאהב ונחנך ונגדל בשמחה. כל כך הרבה דברים שרציתי לומר לך, לשיר לך, לעשות איתך ובשבילך יישארו תמיד בגדר חלומות, סגורים בתיבה עמוק בזיכרון. אני חושבת שביום שאיבדתי אותך איבדתי את התקווה, את היכולת לחלום.

את תמיד איתי, חלק ממני, גם אם ארצה לשכוח אני לא מאמינה שאוכל. החיים שלי נקשרו בשלך ומשהו בי מת יחד איתך. געגוע אינסופי ילווה אותי תמיד וצער עמוק יהיה לנצח חלק מחיי.

ואולי אני טועה, אולי יש עולם שלם מעבר ואולי בגלגול אחר ניפגש.

אוהבת ומתגעגעת, אמא.

אמא

הכנההייתי אמא מהרגע הראשון שראיתי את הלבבות הקטנים פועמים בתוכי, הזהות שלי השתנתה והתפקיד שלי בחיים השתנה. יכולתי לראות את עצמי משתנה ו מתקדמת בנתיב חד סטרי שממנו אין חזרה לעולם, קדימה בדרך להורות. עד שפתאום לא היה בתוכי כלום. את מותה של התאומה הקטנה שלי ברחם השתדלתי להדחיק. לא רציתי להבין את משמעות הדבר באמת, לדעת שאני אשא אותה מתה בתוכי עד שאלד. רציתי להישאר אופטימית, להשקיע את הכוחות שלי במלחמה על השורדת שלי. ובלידה השקטה כאשר שתיהן נולדו, ללא רוח חיים, הבטן הריקה וחוסר התקווה לא השאירו מקום לספק. הרגשתי תלושה, לא יודעת מה מקומי.
הייתי בהריון, עשיתי למען התינוקות שלי כל מה שיכולתי לעשות. הקרבתי, סבלתי , קיוויתי, ילדתי אותן אבל הן לא פה ואני לא אמא של אף אחד. אני אמא בזיכרון, בכל דמעה שזולגת כשאני רואה משהו שהזכיר לי אותן ואת החלומות שרקמתי עבורן, עבורי.
אני אמא עצובה שמדליקה נרות זיכרון ויוצאת בראשי למסע חיפוש אחר קבר לא ידוע, תמונה שלא צולמה ותוצאות נתיחה ששוכבות ומעלות אבק על שולחן של איזו פקידה.
אני אמא שמציינת בלב תאריכים שרק היא זוכרת, שמתכווצת כשהיא שומעת את השם שהתכוונה לתת לתינוקת שלה. אמא שיודעת איך מרגישים כאבים של לידה בלי אדרנלין שיציף אותי לקראת מפגש עם תינוק חדש. אמא שלוקחת כדור לייבוש החלב, שלא ימלא את גופי ויזכיר לי עוד את מה שאיבדתי.
אמא שחוזרת לעבודה, בלי בטן, עם עיניים נפוחות ולא מסוגלת לשמוע את הסיפורים על תינוקות של אחרים. אמא שלא מצליחה לעצור את הדמעות כשהיא רואה אם אחרת דוחפת עגלה, תינוק שרץ לקראתי בחוף הים, אמא שבורחת ומתחבאת מנשים בהריון, לא יכולה לראות את הבטן שלהן ולא רוצה שהן יפחדו מהמבט שלי על הבטן שלהן.
אמא שלא מצליחה להסביר למה אחרי שעברו חודשים היא עדיין לא מסוגלת לצאת לבלות, לא יכולה ליהנות משום דבר. אמא אבלה.
אמא שחשה את האובדן בכל מקום ובכל רגע, שיודעת שאף אחד כבר לא רוצה לשמוע על מה שקרה לה, שמצפים ממנה לשכוח ולהמשיך הלאה. אמא שרוצה לצרוח לכ מי שחושב אחרת שזה היה תינוק, לא עובר ושהוא ילד לכל דבר. ואני אמא שלו. אבל במקום זה מוחה דמעה, מחייכת בנימוס והולכת בידיעה שגם מבלי שהתנפלה על מישהו עדיין חושבים שהיא משוגעת.
אמא שמתנדנדת בין הצער של אובדן הילד שלה לבין השמחה עבור חברות שמצפות ללידת הילד שלהן. שנאבקת בכל הכוח ברצון שלה לשנוא את כולם, משכנעת את עצמה שהיא עוד תלד תינוק חי והכל יסתדר למרות שהיא יודעת ששום דבר לא ישנה את מה שקרה לה או יטשטש את הכאב. אמא שלא יכולה לשמוע שירים כי כל שורה מדברת אליה ועליה, על האובדן והכאב והיא תמיד בוכה. אמא שעוברת במהירות ליד חנות לבגדי תינוקות ותוקעת מבט ברצפה, רק לא להסתכל ושוב לכאוב.
אמא שאף אחד לא חושב שהיא אמא. היא לא אמא שכולה, לא אמא שהתינוק שלה מת אחרי שהספיקה לשמוע אותו בוכה או להראות אותו לכולם. אמא שלתינוק שלה אין קבר או תעודת פטירה. אמא שלא שמעה את הקול של התינוק שלה ולא שרה לו שיר. אמא שלא רוצה לחגוג ביום ההולדת שלה. אמא שנושאת את הכאב שלה לבד ולא רוצה להכביד איתו על אף אחד אחר. אני אמא של תאומות זהות, מתות. אמא שהספיקה לבחור שם רק לאחת מהן ולא מוכנה לבחור שם בדיעבד, כי שם בוחרים מתוך שמחה וציפייה ולא מתוך רצון לכתוב שם על קבר.
אמא של תינוקות שקבורות בקבר נפלים, במקום לא ידוע. אני אמא שיודעת שאם היא תשכח אף אחד לא יזכור בשבילה ושזו המשימה שלה להמשך החיים.
אמא עצובה.

לאתר לידה שקטה

אני זוכרת

אני זוכרת את יום שבו גיליתי שאני בהריון. הייתי כל כך מאושרת ונרגשת ובאולטרסאונד כשגיליתי שאתם שתיים, תאומות זהות, שיהיו לי שתי בנות קטנות ויפות. אני זוכרת שנשאתי אתכן חמישה חודשים ארוכים יחד, עד שהכל השתבש. כל כך רציתי אתכן. עשיתי הכל כדי להציל אתכן אבל זה לא היה בשליטתי.

אני זוכרת את הלילה הנורא שבו הבנתי שהמצב מידרדר. איך ראיתי אתכן באולטראסאונד מחובקות ולא הסכמתי לשמוע אף מילה על הפסקת הריון. אני זוכרת רגעי האושר שהיו, את התזוזות הראשונות בבטן, את האהבה הגדולה לתינוקות שעדיין לא נולדו. ואת האכזבה והכאב מכים בי.

את הדרך לחדר הניתוח, את המיטה הקרה והאור המסנוור. את המראה של שתיכן על המסך כשהמחט הנוראית מטיילת ביניכן. את הבוקר שגיליתי בו שאחת מכן איננה. קטנה שלי, מתה אצלי ברחם, עוד לפני שנתתי לך שם. את התחושה שהשמיים נופלים עלי. את השכנוע העצמי, שחייבים להילחם. שנילחם יחד.

אני זוכרת חודשים של מלחמה. כאב פיזי. כאב לב. דאגה חרדה ותקוה. זוכרת שלאורך כל הדרך האמנתי שהכל יהיה בסדר. את הריח בבית החולים, את הבדיקות, את התקוות, את כסא הגלגלים. את המים שלא מפסיקים לרדת. את המפגשים המאושרים שלי בכל בוקר באולטראסאונד איתך, שורדת נפלאה שלי, ואת הבוקר הנורא בו הבנתי שהמלחמה נגמרה.

את המחט הגדולה והנוראית חודרת דרך הרחם שלי אל הלב שלך. את התנועות שפסקו. את השקט. זוכרת את הצירים מגיעים, את הכאב, את הזעקות. את הדרך לחדר הלידה. את העיניים מלאות הכאב והרחמים שמביטות בי מכל עבר.

את הבכי. הכאב המפלח. את נהמות הבכי וזעקות השבר. זוכרת את הרגע שיצאתן מתוכי. את השקט הנורא.

אותך, שורדת מושלמת, רצינית ודוממת, את הריסים שלך, והעור החלק. את השפתיים שלך שנראות כמו שלי. את העצב הנורא. זוכרת את הבטן הריקה, את הנסיעה הארוכה הביתה. את החזרה בידיים ריקות.

את משפטי הנחמה שלא מנחמים, את הימים הארוכים שאחרי הלידה. אמא בלי ילדות.

אני זוכרת אתכן. ולעולם לא אשכח.

יום ההולדת שלי, היום בו הילדות שלי היו צריכות להיוולד. אתן במרחבים ואני כאן, זוכרת.


 

————————-
מילים לחן :אברהם טל
—————————
את במרחבים
מתוך כאב גדול
נשארת השלמה

מתוך השאלות
התהיות והפחדים
נשארת השלמה

המראת מעל הכל
פרשת כנפיים
חזרת אל המקור
אין כבר שאלות

בלי לדעת למה
בלי לדעת לאן
את הולכת
שלמה


 

 

אובדן ההריון שלי

761dcec8-6dfd-43ea-bb3f-c62934628648איבדתי את התאומות שלי, כל אחת בזמן אחר. אני מבינה שזה נשמע הזוי אבל זה מה שקרה. ההיריון הראשון שלנו שציפינו לו כל כך ותכננו אותו לפרטי פרטים. זה התחיל בשמחה גדולה, בבטא גבוהה מאוד ובבדיקת דופק שבה ראו שני לבבות פועמים.

כבר באותה בדיקה הבנו שמדובר בהריון שונה, תאומות זהות עם שלייה משותפת, ושיש בו הרבה סיכונים. אבל הטבע שלנו הוא להיות אופטימיים ולהאמין שיהיה בסדר. מתחילים מעקב הריון בסיכון, הבנות מתפתחות נהדר ונראה שאנחנו נתגבר על כל המכשולים.

ואז בשבוע 19, בבדיקת אולטראסאונד שגרתית מאבחנים אצלנו TTTS בדרגה 3. מה זה בכלל אומר, איך ממשיכים מכאן? הבנות שלנו חולקות ביניהן לא רק את הרחם ואת ה DNA, הם גם מעבירות דם מאחת לשנייה. המצב כבר ממש חמור והתאומה הקטנה שלנו כבר סובלת מהרבה בעיות וממש נמצאת בסכנה.

יום למחרת הבדיקה הגעתי לחדר מיון עם צירים. התאשפזתי ועברתי במהירות ניתוח לצריבת כלי דם משותפים, בניסיון להפריד ביניהן. זריקת אפידורל, חדר ניתוח קר ואני שוכבת על המיטה ורואה באולטראסאונד את המחט הגדולה מטיילת ביניהן ואיך הן נוגעות אחת בשנייה, מחובקות.

למחרת בבוקר הקטנה שלי נפטרה ברחם. אבא שלי דוחף  אותי על כסא הגלגלים לבדיקת אולטראסאונד כשעל הברכיים שלי מונח דף ועליו כתוב "חשד ל IUFD". עד שאנחנו מגיעים אני כבר יודעת מה זה אומר וכשמבשרים לי שאין דופק אני לא מצליחה לעכל. היא מתה בתוכי. היא שוכבת בתוך הרחם שלי ללא רוח חיים וממתינה ללידה של אחותה, רק אז תצא משם. חשבתי שהשמיים נופלים עלי. אין לי דרך אמיתית לתאר את הצער והכאב ואת ההתמודדות עם המחשבה שהיא איננה, אבל היא אצלי בתוך הגוף. כאב לי כל כך שאפילו לא העלתי על דעתי שיכול להיות קשה עוד יותר.

נשארתי בשמירת הריון קפדנית בבית החולים. המצב לא ברור בגלל ירידת מי שפיר שמתפתחת בעקבות הניתוח. עשינו חור ברחם כדי לנסות להציל ועכשיו החור הזה שלא נסגר מאיים לעשות בדיוק את ההיפך. אני מקפידה על שמירה בשכיבה, שלוש בדיקות דם ביום, טיולים בכסא גלגלים, בדיקת אולטראסאונד בכל בוקר. ככל שחולפים השבועות נראה שהחיים חוזרים למסלולם. אני נלחמת ביום כמו לביאה על התאומה הגדולה שלי ומתרסקת ובוכה בלילות על התאומה הקטנה שלי. בינתיים התאומה גדולה שלי, השורדת, מנצלת את המקום שהתפנה לה, גדלה והתפתחה יפה. זזה ל הזמן ומגיבה לכל צליל וטעם.

הבדיקות נהדרות והיא גדלה וזזה הרבה. אבל המים המשיכו לרדת. בוקר אחד, יום אחד בלבד לפני שבוע 24, מדברים איתי על הפסקת הריון. הם צופים שאלד תוך כמה ימים עד שבועות. הריאות לא יספיקו להבשיל, היא לא תשרוד ואם היא כן מצפים לה חיים קשים של כאב, חולי, ונכות. מציגים לי סטטיסטיקות על אוטיזם ושיתוק מוחין. עיוורון וחירשות.

לא האמנתי שאחרי כל מה שקרה, אני זו שאצטרך לקבל את ההחלטה להמית את הגדולה שלי, השורדת. לאחר התייעצות עם מומחים, ביקור קשה בפגייה ומחשבות רבות הוחלט על הפסקת הריון.

השורדת שלי בעטת וזזה עד הרגע האחרון. עד שהמחט נוגעת בלב הקטן שלה ומפסיקה אותו לנצח. עכשיו הן שתיים. תאומות זהות, מתות, אצלי ברחם. הלידה מתחילה עם ציטוטק שעתיים אחר כך.

12 שעות של צירים, אפידורל, דמעות וכאב. הן יוצאות לעולם, ושקט. החזקנו את הגדולה שלנו, נישקנו וחיבקנו וביקשנו סליחה. ניסיתי להסביר לה ולעצמי שלא יכולתי לגרום לה סבל, שעשיתי הכל בשבילה. היא הייתה יפה ונקייה, שלווה ורצינית. הבת הגדולה שלי. מהקטנה נאלצתי להיפרד מבלי לראות. עבר זמן רב מידי והמיילדת מסרבת בתוקף.

היינו איתה עד שלקחו אותה מאיתנו.

ולמחרת חזרתי הביתה, בטן ריקה, גוף מדמם וחור ענק בלב.

לזכור לא רק לרע ימי רעה

ביום שבת ציינתי שנתיים ללידה השקטה שלי. תכננתי לבקר בחלקה, להניח לוח זכרון ולציין את היום הזה באיזשהו אופן אבל לא הצלחתי לעשות כלום. שכחתי לקנות נר נשמה, הלוח לא היה מוכן בזמן בגלל שרשרת של תקלות הזויות וכשכבר הייתי בדרך לבית העלמין נתקפתי חרדה.

כל מה שרציתי זה ללכת הביתה ולחבק את הבנות שלי.

אלו ימים לא פשוטים עבורי. נדמה שככל שהבנות שלי גדלות יותר כך אני מבינה יותר את גודל האובדן.

הסתובבתי עם גולה בגרון ותחושה שלא עשיתי מספיק כדי לציין את יום השנה עד לפני כמה דקות. טלפון מהעוזר של ח"כ עליזה לביא שמבשר על כך שהחוק "שלנו" עבר בקריאה שלישית.

אין דרך יותר טובה לציין את העובדה שחלפו  שנתיים מאז הלידה השקטה. שנתיים שבהן חברתי לנועה, שירי ורות ולעשייה המבורכת שלהן. זכיתי לעזור ולתמוך בנשים ברגעים הקשים ביותר, רגעים שבהם אני היתי לבד ונשבעתי שאעשה הכל כדי שזה לא יקרה לאחרות.

שנתיים שבהן הכרתי נשים מיוחדות שהפכו לחברות בלב ובנפש.

שנתיים שבהן נלחמתי על הזכויות שלנו, כתבתי, התראיינתי ועשיתי כל שביכולתי בכדי לקדם את הנושא ולהעלות את המודעות, שבהן גרמתי לשינוי של ממש.

שנתיים שבהן קמתי מהריסות חיי והמשכתי  ללכת. זכיתי להפוך לאמא לתינוקות קשת מופלאות. אמא לשחר החייכנית והסקרנית שממלאת את חיי באור, אמא לרוני המתוקה שהצחוק שלה ממלא את ליבי ומזכיר לי שתמיד יש סיבה להמשיך.

תמר וזהר ז"ל, התאומות שאיבדתי תמיד איתי בלב ובמחשבה. אני כואבת ומתגעגעת אך עם כל הקושי היום אני מבינה היום שגם הרבה טוב קרה לי בזכותן.

זכרון

באמצע הלילה כשאלומת אור דקה חוצה את החדר

אני מחזיקה את אחותך על הידיים

ורואה אותך.

היא מטה את הראש לאחור, שבעה ורגועה ושוקעת אל תוך שינה חמימה

ואז באותו רגע בדיוק,

אני רואה אותך.

הפנים שלה שלוות, היא מצמידה את הגבות כאילו שהיא מתרכזת במשהו

ואני מערסלת ומנשקת אותה על המצח,

כמו שנישקתי אותך.

ואחרי שאני מניחה אותה במיטה, מכסה ומלטפת אני נפרדת ממנה

ונכנסת למיטה עם הגעגוע אלייך,

עם הזכרון שלך, איתך.

וחושבת על הדקות הבודדות שבהן החזקתי אותך

ואומרת תודה על זה שאני עדיין זוכרת את פנייך ושיש לי

עוד דרך לזכור אותך.

לאתר לידה שקטה

תמר

קטנה שלי, אין לך תאריך לידה וגם לא תאריך פטירה. היום לפני שנתיים ליבך הפסיק לפעום.

שנתיים מאז שאיבדנו אותך בתוך מערבולת של מידע, של רגשות, של הבנות שנחתו עלינו פתאום כמו גשם של אבנים. היינו בעיצומה של מלחמה ולא הבטנו אחורה. איבדנו אותך בגלל אדישות וחוסר אכפתיות של רופאים וכשהבנו מה קורה כבר היה לך מאוחר.

אני חושבת עלייך מאז בכאב רב. ברור לי שלא עשיתי מספיק כדי להציל אותך, שויתרתי עלייך כדי להציל את אחותך. שלא התאבלתי עלייך כמו שצריך.

הכאב החד בבטן באותו הרגע ההוא שבו הבנתי שאת סובלת עדיין מהדהד. ההבנה שהגעתי אלייך מאוחר מדי וגורלך נחרץ שינתה אותי לנצח. דמותך הקטנה על המסך הגדול בחדר הניתוח. כשאני חושבת על זה אני מבינה שאף פעם לא הראית לי את פנייך.
אני עדיין זוכרת של שניה בדרך הארוכה כל כך לחדר האולטראסאונד, נלקחת בחוסר רצון על כסא גלגלים אל גורלי המר ועל הברכיים שלי מונח דף הנחיות מהרופא. חשד ל iufd. היה לי מספיק זמן לבדוק בגוגל מה זה אומר ועדיין, צמד המילים "אין דופק" ריסק אותי. עד לאותו הרגע עוד האמנתי שיכול להיות בסדר.
אני זוכרת שניגבתי את הדמעות, נשמתי עמוק ויצאתי החוצה בפנים חתומות. אין זמן לזה. עכשיו לא בוכים, עכשיונלחמים על החיים של אחותך.
הפסדנו.
הכל נגמר ואפילו לא זכיתי להיפרד ממך כמו שצריך. את נשארת הקטנה שלי, הילדה שתמיד אחשוב עליה בתחושת פספוס. התינוקת שלא הרגשתי מתנועעת בתוכי, לא ראיתי מעולם ולא זכיתי לחבק.

את חסרה לי בכל כך הרבה דרכים.

אני מקוה שלא הרגשת כאב. שלא היית במצוקה. אני מדמיינת את הרגעים האחרונים שלך כשקטים ונינוחים ורוצה להאמין שלא סבלת, שבכל רגעי קיומך היית עטופה בחום ובאהבה ומרגישה את חסרונך בכל רגע וכל דקה.

כואבת ומתגעגעת,

אמא


פירמידות של כאב
הן תמיד מוצאות מקום
עם בסיס קרוב ללב
ורחוק מהחלום

פירמידות של כאב
כבר הרימו ראשיהן
לדקור ענן שמתקרב
בשביל לבכות על מה שאין
פירמידות של כאב.

השער נעול
הסהר אכול

כבר ידוע לי היטב
הכאב לובש צורות
כשהרקיע מתערבב
ומול עיניים בוערות
פירמידות של כאב.

השער נעול
הסהר אכול.

מאיר גולדברג

בין חושך לאור

בעוד כמה חודשים אציין שנתיים ללידה השקטה שלי. מאז קרה לי כל כך הרבה. הרבה רע והרבה טוב. מחול שדים, סערה שחורה שאיימה לבלוע אותי ומתוכה הגחתי שוב, אדם אחר.

אחרי הלידה השקטה לא חגגתי דבר. לא הצלחתי לשמוח. יום ההולדת בוטל והחגים הפכו קשים מאוד, מזכירים לי את כל מה שכמעט קרה, את המשפחה שכמעט והיינו, את הברכה שנלקחה מאיתנו לנצח. איך אפשר לשמוח ולחגוג כשבנותיי הבכורות קבורות באדמה. כל חג מביא איתו את הקושי שלו ובמיוחד בחג החנוכה. חג האור שהדגיש והעצים את החושך שלי, את הניסים והנפלאות שלא קרו.

קרא/י עוד «